הוראת "יורש אחר יורש" מקובלת ושכיחה בצוואות רבות, עת בני זוג מורישים את עזבונם האחד לשני תחילה ורק לאחר פטירת שניהם, יורשים הילדים. כך, בן הזוג הוא היורש הראשון והילדים הם היורשים השניים.

ככל שאין הגבלה כלשהי בצוואה על היורש הראשון, רשאי היורש הראשון על פי חוק, לעשות בעזבון כבשלו כל עוד הוא בחיים, ורק מה שיוותר לאחר פטירתו, יועבר ליורש השני. בהתאם לכך, יכולים להיווצר מצבים שהיורש הראשון יכלה בחייו את כל העזבון ולא יותיר דבר ליורש השני.

לאחרונה ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, במסגרת תביעה בה תבעה היורשת השניה (שטרם הגיע המועד בו היא זכאית לרשת) את היורש הראשון (אביה) להימנע מביצוע פעולות בנכסי העזבון. באותו ענין דובר באם מנוחה שהורישה את כל רכושה לבעלה ולאחר פטירתו לילדיה, כיורשים שניים. המנוחה ציינה בצוואתה שהיא מבקשת שנכסי הנדל"ן לא יימכרו על ידי הבעל, אלא אם יהיה נחוץ הדבר להבטחת כל צרכיו ומחסורו, כשהיא קובעת ששיקול הדעת הבלעדי בענין זה יהיה לבעל ולא ניתן יהיה לרשום כל הערה בנוגע לנכסים שיגבילו אותו מהפעלת שיקול הדעת באופן עצמאי כפי שימצא לנכון.

ביהמ"ש ציין כי העתירה להטלת צווי מניעה קבועים שימנעו מן הבעל למכור את הנכסים אשר הבת אמורה לקבל בעתיד כיורשת שניה, הינו סעד קיצוני וחריג המגביל את שיקול דעת היורש הראשון לבצע פעולות בעזבון, אולם לנוכח התרשמותו כי פעולותיו של הבעל (האב) בנכסי העזבון נעשו בחוסר תום לב על מנת לקפח את זכויות הבת כיורשת שניה, נעתר לסעד החריג והגביל את האב (היורש הראשון) בביצוע פעולות בנכסים שהבת תהא זכאית לקבל בעתיד.

פסה"ד מבטא את המתח המתמיד הקיים במנגנון הירושה של יורש אחר יורש, בין התנהלות היורש הראשון המוגן על פי חוק ויכול להתנהל בעזבון כרצונו (ככל שלא הוטלו עליו הגבלות בצוואה המזכה אותו) לעומת היורש השני, אשר עליו להמתין ולקבל את שנותר.

ההלכה המשפטית מורה, כי התנהלות היורשים, ובכלל זאת היורש הראשון, כפופה לכללי תום הלב. כל פעולה במילוי הוראות הצוואה צריכה להיעשות בדרך מקובלת ובתום לב. בהתאם לכך, גם בנסיבות בהן יכול היורש הראשון לעשות בעזבון כרצונו, הרי שפעולות אלה יש לבצע בתום לב ולא מתוך מטרה לסכל את זכויות היורש השני.

בתי המשפט מספקים הגנה לזכויות היורש השני גם באמצעות מתן זכות ליורש השני, מיד לאחר פטירת המצווה, ואף שטרם הגיע העת לזכייתו (שכן תחילה יורש היורש הראשון), לעתור לבחינת היקף העזבון, על מנת שיוכל בעתיד להבטיח שיקבל לידיו את שנותר. מדובר בסעד שאינו מוכר דיו וחשוב לאמצו במקרים המתאימים, על מנת להבטיח שהיורש השני לא יקופח. למה הכוונה? לאחר פטירת המוריש וטרם חלוקת עזבונו, יכול היורש השני להגיש תביעה לפסק דין הצהרתי שיגדיר את היקף העזבון שהותיר אחריו המנוח. כך, ניתן יהיה – לאחר פטירת היורש הראשון – לבחון מה נותר מן העזבון ואף להתחקות אחר תחלופי העזבון (לדוג', ככל שמכר היורש הראשון נכס ורכש במקומו אחר).

על מנת לצמצם את המורכבות והבעייתיות שיכול הסדר "יורש אחר יורש" ליצור, מוצע לערוך מלכתחילה את הצוואה באופן מפורט יותר, להטיל  מגבלות מסויימות על היורש הראשון, על מנת למנוע התנהלות פרוצה מדי, וכך ליצור איזון נכון יותר בין זכויות היורש הראשון והיורש השני, כמו גם להקטין את פוטנציאל הסכסוך המשפחתי. כך, לדוג', ניתן לקבוע שהיורש הראשון יהיה בין הזוג, אולם להטיל מגבלה על מכירת נכסי המקרקעין, באופן שבן הזוג יוכל לעשות שימוש בנכסי המקרקעין (לגור בהם או להשכיר אותם ולקבל את פירותיהם), אולם לא למכור אותם (אלא בנסיבות חריגות לצרכי רפואה או דיור מוגן, שניתן להגדיר), על מנת להבטיח העברתם לידי הילדים כיורשים שניים.