תופעת הניכור ההורי זוכה למקום הולך וגדל בשיח הפסיכולוגי והמשפטי וטוב שכך, שכן עסקינן בתופעה שמחייבת דיון, למידה, דפוסי פעולה נכונים והרבה אבחנות דקות בתוכה, על מנת שלא לסווג בתוכה בשוגג קשת מגוונת של מקרי סרבנות קשר שאינם פרי ניכור הורי, במשמעותו המוכרת.
עם זאת, דומה שלשיח המתפתח אודות ניכור הורי השפעה מאפילה על תופעה חשובה לא פחות והיא תופעת האלימות במשפחה. תלונות אודות אלימות במשפחה (לרבות התעללות בקטינים) נתפסות באופן חשדני מאוד שעה שמועלית לצדן טענת ניכור הורי. ניתן לומר עוד, כי המודעות ההולכת וגוברת לתופעת הניכור ההורי מביאה כמעט תמיד לטענת נגד זו, בין אם היא מוצדקת ובין אם לאו.
ראשית, אפתח בנתון מחקרי חשוב לפיו כאשר מועלית טענה של ניכור הורי, הסיכוי שביהמ"ש יאמין לטענת ההתעללות בילד פוחת פי 4. נתון זה עלה במחקר עדכני שנערך בארה"ב ופורסם בשנת 2019, במסגרתו נבחנה בין היתר האמינות המיוחסת לטענת אלימות והתעללות כאשר לצדן עולה טענת נגד של ניכור הורי.
דהיינו – קיימת השלכה ישירה בין טענת הניכור ההורי לאופן בו ביהמ"ש ניגש לבחינת טענת האלימות או ההתעללות. מציאות זו יוצרת סיכון מהותי שטענות אלימות, כמו גם טענה בדבר התעללות בילדים, ידחקו לקרן זווית ויזכו להתעלמות, תוך שבתי המשפט יפרשו את ההתנהגויות השונות, שמקורן בחווית האלימות, כפרמטרים מאבחנים לניכור הורי. ההשלכות מנקודה זו ואילך בכל הנוגע לקביעת המשמורת והסדרי הקשר יכולות להיות הרות גורל ולגרום לפגיעה חמורה בקטינים.
כך למשל, התפיסה לפיה טענות אלימות המועלות לראשונה אגב הליכי גירושין או פירוד, ללא היסטוריה מוקדמת של דיווח, ראויות לבחינה זהירה או לחשדנות, אינן מוצאות תימוכין במחקר, שכן נמצא שפעמים רבות דווקא אגב הליכי הפירוד מתגבשת היכולת – לעיתים לראשונה – להעלות את הטענות ממקום מוגן ובטוח יותר, כאשר ניתק הקשר וניתקת התלות מן הצד הפוגע. כך גם ביחס לטענות התעללות בילדים, נמצא במחקר מקיף שנערך בארה"ב, שעל אף הסברה שטענות אלה אגב הליכי גירושין ראויות להיחשד כפרמטר של ניכור הורי, אחוזי האשמות השווא נמוכים ביותר. אף ההיבטים ההתנהגותיים המיוחסים פעמים רבות לאמהות כביטוי להתנהגות לא ראציונלית התומכת בטענת ניכור הורי, נמצאו קשורים בחווית האלימות ותגובת פוסט הטראומה שנלווית אליה ולא פרי ניכור הורי.
משכך, יש לנהוג בזהירות רבה בעת שניגשים לבחון טענות בדבר אלימות והתעללות, בראש ובראשונה מתוך ההכרח להגן על שלומם של קטינים ולא להפוך אותם לקורבנות של המערכת המשפטית לצד היותם קורבנות של המערכת המשפחתית הסוערת. לצורך כך, חשוב לגבש הנחיות וקריטריונים לבחינת טענות בדבר אלה בהליכים משפטיים וזאת במנותק מטענת הנגד, המועלית כמעט כבשגרה, אודות ניכור הורי.
אין לנתח את טענת האלימות או ההתעללות לאורה של טענת הניכור ההורי ולמעשה יש ליצור ניתוק מוחלט בין השתיים, בשלב הראשון של הדיון והבחינה. טענות האלימות וההתעללות צריכות לזכות לבדיקה מהיימנה ובלתי משוחדת, וזאת מידי מומחים בתחום. לא כל איש מקצוע מתחום הפסיכולוגיה או בעל הכשרה כעו"ס לסדרי דין הינו בעל המומחיות והיכולת לאבחן מצבים אלה. כמו כן, אין ליצור רתיעה מפני עריכת הבדיקה על ידי איש מקצוע שזוהי האוריינטציה המקצועית שלו (תחום האלימות במשפחה) שכן אין בה ליצור הטייה של הבדיקה, אלא היא מאפשרת בדיקה נאותה ונכונה. אותה מומחיות נועדה גם לשלול טענות אלה, היכן שאין להן בסיס. הדברים נכונים ויפים ביתר שאת כאשר עסקינן בטענות התעללות בקטינים ובכלל זאת התעללות מינית.
המעבר מטענת התעללות מינית שאינה מבוססת דיה להאשמה בניכור הורי הינה מסוכנת ביותר. ראוי לזכור, כי מקרים רבים בתחום זה נופלים לאותו "שטח אפור" שלא ניתן לאבחון חד משמעי, מן הסוג שמערכת המשפט מצפה לאבחן. כאשר מדובר בחשד לפגיעה מינית בילד צעיר בשנים, שלא הגיעה לכדי ממצאים פתולוגיים פיזיים, היכולת לדלות מן הילד מידע שיספק לצורך ממצא משפטי החלטי, מוגבלת פעמים רבות. קשת המצבים בהם ילד לא ישתף פעולה בחקירת ילדים, לא יוכל לבטא באופן מפורט מספיק את הפגיעה, לא יחווה תגובה טראומטית או רתיעה מן הפוגע ועוד, מבלי שיש בכך כדי להשליך על אמינות הטענה, הינה רחבה ביותר. פעמים רבות הניצנים לאיתור קיומה של פגיעה ייחשפו רק בתהליך טיפולי שאינו בבחינת אבחון נקודתי ומהיר. הניסיון של בתי המשפט לקבל ממצא מוגמר – אירע או לא אירע בטווח זמן מהיר, כמו גם ההתיימרות של אנשי מקצוע שונים, שאינם בהכרח בעלי מומחיות מתאימה, לקבוע ממצא החלטי כאמור, לעיתים ממפגש או שניים קצרים ביותר עם הילד (שלא תמיד משתף בהם פעולה), הינו מרחיק לכת.
באופן מצער, עדיין לא קיימים במערכת המשפט הישראלית ובמערכות הרווחה התומכות, מנגנונים סדורים דיים עם צוות רב מקצועי בעל מומחיות ממוקדת בתחומים אלה, שיכולים לעמוד לעזרם של בתי המשפט בעת הדיון בסוגיות מורכבות מסוג זה.
מערכות אלה חייבות להיות מוסדרות ויפה שעה אחת קודם. ראוי שבית המשפט, כאשר הוא דן בטענת אלימות או התעללות, יוכל לשלוח את המשפחה לחוות דעת מתאימה ברשויות הרווחה ולקבל חוות דעת מתאימה מגורמים מומחים בתחומים רגישים אלה.
לצד הפגיעה החמורה ביותר בהורה אשר נטען כנגדו שהתעלל, עת הדברים לא היו מעולם, חמורה עוד יותר הפגיעה בקטין, אשר נקבע באופן שאינו מבוסס דיו שהמעשה לא אירע, ואותו קטין נשלח שוב לזרועות ההורה המתעלל, חסר הגנה ותחת ההכרה שגם כאשר זעק את זעקתו, לא היה מי שנשמע לה. חמור יותר, כאשר הטענה מוכחשת באוזני הקטין והמסר המועבר לו שדבריו לא זכו לאמון, ובמקרים מסויימים, יש בכך אף סכנה לאובדן מערכת ההגנות הטבעית של הילד, אשר אינו סומך עוד על חושיו ששידרו לו שנעשה בו מעשה שאינו ראוי.
על כן, לצד מערכות תמיכה לבתי המשפט עם אנשי מקצוע מומחים בתחומים רגישים אלה, יש לבחון את טענות האלימות וההתעללות בשלב ראשון, כאילו אין טענת ניכור הורי בצדן. רק לאחר שהטענות נבחנות במלוא תשומת הלב, ללא חשדנות או פקפוק פרי טענת הניכור ההורי ונשללות באופן מוחלט, ניתן לבחון את טענות הניכור ההורי. לבחון מן היסוד ולא להיתמך בשלילת טענת האלימות כנגזרת השקולה בהכרח לקיומו של ניכור הורי מונחה ומכוון.
אסכם באומרי כי ניכור הורי, היכן שתופעה זו אכן מונחית על ידי אחד ההורים במכוון, הינה תופעה חמורה ביותר שראויה לכל הוקעה, כמו גם ליד תקיפה מצד בתי המשפט. כמי שעסקה במחקר מקיף בתחום זה, רגישותי לנושא רבה ביותר. עם זאת ובאותה הנשימה, יש להיזהר שמא טענת הניכור ההורי תבלע בתוכה טענות הרות גורל ביחס לשלומם של קטינים, המחייבות את הגנת המערכת המשפטית ומלוא תשומת לבה.
