במערכת נישואין תקינה, חזקה על בני זוג שהם מנהלים את משאביהם הכלכליים לטובת התא המשפחתי. כך, גם בנסיבות של השקעת החסכונות המשפחתיים באפיקי השקעה שונים, לרבות בשוק ההון. כידוע, השקעות אלו יכולות לשאת רווח וגם הפסד וכפי שהרווח משותף, כך על פי רוב גם ההפסד.
עם זאת, שאלה מעניינת עולה, כאשר מדובר בהשקעות בעלות סיכון גבוה ובמיוחד כאשר מושקע סכום משמעותי מן העתודה הכלכלית של בני הזוג. האם בן זוג שפועל על דעת עצמו ומשקיע את המשאבים המשותפים של הצדדים בהשקעות בסיכון גבוה, רשאי לגרור עמו את הצד השני להפסדים שיצר? האם ראוי לקבוע סטנדרט התנהגות שיחייב בן זוג המבקש להיכנס להשקעה מסוכנת בכספים משותפים של התא המשפחתי לקבל מראש את הסכמתו המפורשת של בן זוגו לכך?
טלו לדוגמה נסיבות בהן הבעל מנהל את הכספים המשותפים של הצדדים ולאישה כמעט אין נגיעה לפעילות הכספית. הבעל מחליט להתפתות לעסקה מסוכנת ומפסיד סכום משמעותי ולעיתים את כל העתודה הכלכלית הזמינה של הצדדים. ישנם מקרים בהם אף ניטלים חובות לצורכי ההשקעה, והתא המשפחתי נותר ללא רווח ועם חובות שעליו להשיב במשך שנים.
בעת האחרונה ניתנו שני פסקי דין ע"י בתי המשפט המחוזיים בסוגיה מעניינת זו, מהם עולה שטרם הוגדר סטנדרט התנהלות ראוי בין בני זוג בנושא.
באחד המקרים דובר על בן זוג שהשקיע כ- 2 מיליון ₪, כספים שהיו מיועדים לרכישת בית, בהשקעה מסוכנת באפריקה, אשר ביהמ"ש לענייני משפחה קבע שנעשתה בחוסר אחריות וברשלנות של ממש. אמנם הבעל לא התכוון להבריח כספים מן האישה ופעל בתום לב במטרה ליצור רווחים לתא המשפחתי, אולם רמת חוסר האחריות בנטילת סיכון כה גבוה ביחס לכספים משותפים בסכום ניכר, נמצאה בלתי ראויה בפרט שעה שהוכח שהאישה התנגדה בפני הבעל לביצוע ההשקעה. בהתאם לכך, ביהמ"ש לענייני משפחה קבע שההפסד ייוחס לבעל בלבד, והאישה תקבל את חלקה בכספים אלה (מתוך מקורות משפחתיים אחרים), כאילו לא הלכו לאבדון.
הבעל ערער לביהמ"ש המחוזי, שהפך את פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה וקבע שהתוצאה קשה מדי, בהינתן שהאישה לא פנתה לביהמ"ש בזמן אמת כנגד הפעולות שמבצע הבעל בניגוד לדעתה, אלא טענה זאת בחלוף שנים כאשר הצדדים התגרשו. אמנם ביהמ"ש המחוזי היטיב עם האישה באופן החלוקה של הרכוש המשפחתי במידה מסויימת, אולם לא שיפה אותה על הכספים שאבדו.
בפסה"ד השני שניתן בסוגיה זו דובר על בעל שהשקיע בשוק ההון בהשקעות ספקולטיביות ובלתי אחראיות והפסיד אגב כך מאות אלפי שקלים מכספי התא המשפחתי, לרבות חלק מכספי הפנסיה שלו. הבעל אף הגדיל את המשכנתא על בית המגורים לצורך ההשקעות בשוק ההון. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע, כי הבעל פעל בתום לב מתוך רצון להיטיב את המצב הכלכלי של התא המשפחתי ולכן ביחס להגדלת המשכנתא, מצא שהבעל לא יחוב בהפסד לבדו, שכן האישה נדרשה לחתום בבנק על הגדלת המשכנתא, וככל שלטענתה לא ידעה לטובת מה נלקחים הכספים, לכל הפחות "עצמה עיניים" ביחס לכך. עם זאת, ביחס להפסד הזכויות הפנסיוניות של הבעל, מצא ביהמ"ש שהבעל פעל מבלי ליידע את האישה ומבלי לקבל את הסכמתה ולכן קבע שכספי הפנסיה של האישה לא יאוזנו בין הצדדים ויוותרו בידה כפיצוי. ביהמ"ש המחוזי בחר שלא להתערב בפסיקתו של ביהמ"ש לענייני משפחה והותיר את ההכרעה בעינה.
בפסקי דין אחרים נקבע כי ככל שעסקינן בהשקעה במסגרת החוק (אף אם היא מסוכנת), ראוי לבחון את שאלת השיתוף בהפסד בהתאם להיקפה, בהתאם לשאלה האם היה בה כדי לערער את יסודות התא המשפחתי, האם בוצעה במכוון בסתר, ולב לבו של המבחן, בירור כוונת הצדדים – האם ההשקעה נעשתה מתוך רצון להיטיב את מצבו של התא המשפחתי או על מנת להעלים כספים.
בהתאם לגישה שאומצה ע"י בתי המשפט המחוזיים בשתי הפרשות הללו, ניתן לראות שניתן משקל נמוך יחסית לדינמיקת היחסים המורכבת בתא המשפחתי. יחסים בין בני זוג מתאפיינים פעמים רבות ביחסי שולט – נשלט, ביחסי כוחות לא שיוויוניים, בחוסר יכולת להביע עמדה אסרטיבית ע"י הצד החלש (לרוב האישה). משכך, קביעה ביהמ"ש המחוזי, כי בנסיבות בהן האישה לא פנתה לביהמ"ש כנגד בעלה בזמן אמת, עת פעל בניגוד לרצונה והשקיע את הכספים, לא תוכל לקבל פיצוי על כך בחלוף מספר שנים בעת הגירושין, הינה גישה המחמירה עם הצד החלש באופן בלתי ראוי (קל וחומר כאשר הוכח שהאישה התנגדה להשקעה שבצע הבעל). כך גם בנסיבות בהן ראה ביהמ"ש באישה כמי ש"עצמה עיניים" לענין הגדלת המשכנתא על הבית לטובת ההימורים בשוק ההון, ולכן ההפסדים הושתו גם עליה.
ראוי לקבוע סטנדרט התנהגות גבוה יותר במערכת יחסים זוגית, כזה שמשקף את ההתנהלות הראויה שהיינו מצפים לה ביחסי קרבה, קל וחומר בנסיבות בהן יחסי הכוחות אינם שווים. בנסיבות אלה, ראוי שכאשר נעשית השקעה מסוכנת במשאבים משותפים בהיקף משמעותי, וכאשר מובאת ראשית ראיה לכך שלא היתה הסכמה מפורשת של הצד השני לסיכון זה בכספיו, יהא על הצד שביצע את ההשקעה להוכיח הוא, שקיבל את הסכמת הצד השני, על מנת לחייבו להשתתף בהפסד. כאשר עסקינן בצעדים חריגים ודרמטיים בהתנהלות של תא משפחתי ראוי לקבוע סטנדרט מחייב של הסכמה משותפת. אין הדבר גורר חובת הוכחה של הסכמה בכל דבר וענין, אלא בנסיבות של התנהלות חריגה ומשמעותית בהיקפה ביחס לתא המשפחתי הספציפי.
סטנדרט זה הוגדר ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בפרשת ההשקעה באפריקה, וראוי שיקבל ביטוי משמעותי בהתפתחות העתידית של הפסיקה בסוגיה זו. זאת כחלק מנורמות של שיוויון בתא המשפחתי והכרה בזכותו של כל צד, גם אם הוא החלש בדינמיקה המשפחתית, לקבל החלטות מהותיות ביחס לרכושו ולא להיגרר להפסדים כבדים שהם תוצר של התעלמות מרצונו ודעתו.