עולה השאלה, האמנם זכאים הסבים לסעד חוקי כלשהו במצב של מניעת הקשר בינם לבין נכדיהם, האם יכולים הסבים לעתור לבית המשפט ולכפות על ההורים בצו שיפוטי קיומו של קשר זה?

בתי המשפט דנו על פי רוב בתביעות של סבים לקיום קשר עם הנכדים בשני סוגי מקרים: 1. מצב שבו הבן או הבת של הסבים נפטר והקשר בין הסבים לנכדים נמנע על ידי בן הזוג שנותר בחיים (ההורה השני של הנכדים); 2. מצב שבו עקב סכסוך משפחתי בין הסבים לבנם/בתם, נמנע הקשר בינם לבין הנכדים.

המקרה הראשון מעורר פחות קושי ברמה המשפטית. כאשר הנתק בין הסבים לנכדים נגרם עקב פטירתו של הבן/הבת של הסבים וסירובו של ההורה השני הנותר בחיים לאפשר את הקשר בינם לבין הנכדים, זכותם של הסבים מעוגנת באופן מפורש בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ה – 1965, ובנסיבות אלה יש להם מעמד משפטי וזכות חוקית לדרוש את קיום ההסדרים באמצעות החלטה שיפוטית.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע, כי אם מת אחד מהוריו של ילד קטין, בית המשפט רשאי לתת הוראות בענין קיום הקשר בין הורי הנפטר (דהיינו, הסבים מאותו צד) לבין הקטין. סעיף זה בחוק בא לתת מענה למקרה בו נמנע מהסבים לראות את הנכדים בנסיבות טראגיות אלה של פטירת בנם/בתם. בבסיסו של סעיף זה שמירת הזכות של הסבים לקיים קשר עם ילדיו של בנם/בתם שנפטרו, זכות שהינה יסודית, אנושית ואלמנטרית, כמו גם ובעיקר לשרת את טובת הקטינים, באמצעות שמירת הקשר עם משפחת המוצא של ההורה שנפטר.

המקרה השני, מנגד, הוא פחות מובן מאליו. במשך שנים ארוכות הכלל המשפטי היה, שכאשר הורי הנכדים בחיים והם אינם מתירים את הקשר בין הנכדים לסבים, תהא הסיבה אשר תהא, לסבים אין מעמד משפטי המוכר בחוק לאכוף את קיום הקשר. גישה זו העדיפה את אוטונמיית ההורים לגדל את ילדיהם כפי ראות עיניהם, כל עוד הם ממלאים את חובותיהם היסודיות כלפי הילדים וכל עוד זכויותיהם ההוריות לא הופקעו מהם.

המפנה המהותי שחל בשנים האחרונות בסוגיה זו –

בשנים האחרונות חל מפנה מהותי בתפיסה השלטת בענין זה בחוק ובפסיקה, ובמסגרתו הוכרה הזכות לקיום הקשר בין הנכדים לסבים כחלק בלתי נפרד מזכויות הילד, הכוללות את הזכות לקשרי משפחה, דהיינו – קיום קשר בין הילד לבין משפחתו המורחבת. שינוי תפיסתי זה במשפט הישראלי בא בעקבות שינוי העמדות המקובלות בסוגיה זו בעולם המערבי, ככל שגברה ההכרה וההטמעה המשפטית של האמנה הבינלאומית לזכויות הילד.

בהתאם לכך, בשנת 2007 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, והן מאפשרות כיום לסבים להגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה הנקראת "בקשה ליישוב סכסוך", בענין קביעת דרכי הקשר בינם לבין הנכדים. עם הגשת הבקשה, יופנו הסבים על ידי ביהמ"ש ליחידות הסיוע שליד ביהמ"ש, המאויישות על ידי אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית ומטרתם לנסות ולהביא את הסבים וההורים להסכמה בדבר דרכי הקשר עם הנכדים, בדרכי שלום והסכמה. ככל שהצדדים לא הגיעו ליישוב הסכסוך בהסכמה ביחידות הסיוע, רשאים הסבים להגיש תביעה משפטית, על מנת שבית המשפט ידון בענין.

דהיינו – בשלב ראשון, הפניה לביהמ"ש תוסב למנגנונים חלופיים ליישוב הסכסוך (אף הם מטעם ביהמ"ש), על מנת לנסות ולהביא את הצדדים להסכמות בדרכי שלום. ככל שניסיון זה לא יצלח, תעמוד לסבים הזכות להגיש תביעה וליזום הליך משפטי של ממש.

חשוב להדגיש, כי אין בעצם קיום הדיון המשפטי בתביעת הסבים, כדי לחייב קביעתם של הסדרי שהות בין הסבים לנכדים בכל מקרה ומקרה. העקרון שינחה את בתי המשפט בבואם לדון בתיקים אלה הוא עקרון טובת הילד. הסדרי השהות בין הסבים לנכדים ייקבעו, רק ככל שיתרשם בית המשפט, כי בהסדרים אלה יש כדי לשרת את טובת הנכדים (הקטינים).

עם השינוי החקיקתי הנ"ל, עמדו גם בתי המשפט על ההכרה החדשה בזכות הסבים לקשר עם הנכדים ואף בפסיקה הובהר, כי לסבים קיימת היום זכות משפטית עצמאית לדרוש קיומו של קשר בינם לבין נכדיהם. אין ספק שעסקינן בהתפתחות משפטית חשובה המבטאת את ההכרה בקשרי המשפחה הרחבים ובחשיבות קיומם התקין עבור הילד, הן ברמה הפסיכולוגית, בהיותו של קשר משפחתי חיובי, קשר התורם לבטחון האמוציונאלי של הילד ולהתפתחותו האישיותית, והן ברמה החברתית, בהיותו של קשר זה גשר תרבותי לעברו של הילד, המעניק לו תחושת זהות ושייכות.