הסוגיה של קביעת מקום מגוריו של הקטין הינה מענייני האפוטרופסות, אשר משותפים לשני ההורים גם לאחר גירושין. לפיכך, במידה ואחד מההורים מבקש לשנות את מקום מגוריו של הקטין למדינה אחרת – עליו לקבל את הסכמתו של ההורה השני.

במידה וההורה המבקש להגר עם הקטין לא קיבל את הסכמת ההורה האחר, עליו לעתור לבית המשפט, כי יאשר לו להעתיק את מקום מגוריו של הקטין למדינה אליה הוא מבקש להגר. הורה המרחיק קטין למדינה אחרת ללא קבלת הסכמתו של ההורה האחר או לחילופין ללא היתר מבית המשפט עשוי להיחשב כמי שחטף את הקטין, ולמעשה שכזה יש השלכות הן בהיבט האזרחי והן בהיבט הפלילי.

משפטי הגירה טומנים בחובם התנגשות בין זכויות יסוד ראשונות במעלה: מחד גיסא, עומדת זכויותיו של ההורה המבקש לעקור עם הקטין לחו"ל, להמשיך בחייו לאחר הגירושין, לבנות תא משפחתי חלופי, לקדם ולהגשים את עצמו ולקבוע את מהלך חייו כאוות נפשו. מאידך גיסא, עומדת זכותו של ההורה האחר לממש את אפוטרופסותו, ולקחת חלק ממשי וקבוע בחייו של ילדו, דבר שיימנע ממנו מטבע הדברים, לו הילד יתגורר במדינה אחרת. קיים גם הפן הנוגע לילד עצמו ולזכויותיו, לחוות הורות פעילה ודומיננטית מצד שני הוריו, דבר שנמנע ממנו במציאות של עקירה לארץ אחרת. קיים קושי עצום בהכרעה בבקשה להתיר את ההגירה, שכן משמעה של ההחלטה היא הכרעה בדיני נפשות.

מה המבחן להכרעה בבקשת הגירה?

רע"א 4575/00 (פלונית נ' אלמוני), שניתן בתחילת שנת 2001 מפי כבוד השופטת דורנר, מהווה שינוי הלכתי חדשני בהתייחסות בתי המשפט לבקשות הגירה. פסק הדין משנה את המתווה לבחינת בקשות הגירה ומייחד את עקרון טובת הילד כמבחן בלעדי להכרעה בבקשות הגירה, בעוד ששאלת ההכרח בהגירה כלל אינה רלוונטית להכרעה בסוגיית המשמורת על פי עקרון טובת הילד, דהיינו, לא נדרש עוד להוכיח שקיים הכרח בהגירה למדינה אחרת. אמנם להחלטת הורה להגר לחו"ל יש השפעה ניכרת על חיי הילדים, אך בית המשפט נדרש להכריע מהי האפשרות הטובה ביותר בעבור הילדים במצב העובדתי שנוצר.

עקרון "טובת הילד" אינו אלא מושג יחסי, שלאחר פרידת הורים מהווה תפיסת הרע במיעוטו. זאת, מכיוון שטובת הקטין מחייבת כי יגדל במחיצת שני הוריו, במסגרת תא משפחתי יציב, ואילו בפרידה של הורים כרוכה מידה של ניתוק בין אחד ההורים לילדו.

בקשה להגר עם הקטין למדינה אחרת מגדילה את הניתוק בין הקטין להורה ה"אחר", אך אין פירוש הדבר כי ההגירה מנוגדת בהכרח לטובת הקטין.  בבואו לבחון את טובת הקטין בנסיבותיו הספציפיות של המקרה, נדרש בית המשפט לערוך בחינה מדוקדקת של התשתית העובדתית שנפרסה בפניו, בסיועם של מומחים שונים (פסיכולוגים, פקידי סעד, עובדים סוציאליים) שממונים מטעם בית המשפט.

אמות המידה בהן מתחשב בית המשפט בבואו ליישם את מבחן "טובת הילד" בבקשות הגירה:

המבחן של "טובת הילד" שבו משתמש בית המשפט על מנת להכריע בבקשות הגירה הינו מבחן סובייקטיבי הבודק את טובת הילד הספציפי שעניינו עומד לבירור בפני בית המשפט. לפיכך, בית המשפט יתחשב בעניין זה במגוון שיקולים:

  • דעתו ורצונו של הקטין;
  • היכולת להגשים את הצרכים הרגשיים וההתפתחותיים של הילד בנסיבות ההגירה;
  • איכות הקשר בין הקטין לכל אחד משני ההורים;
  • היכולת האובייקטיבית והסובייקטיבית לשמירת הקשר בין הקטין להורה שהמשמורת לא בידיו, באם תאושר הגירת הקטין;
  • נכונות ההורה שבידיו המשמורת לסייע בקיומו של קשר זה;
  • מסוגלות הקטין להיקלט בסביבה שאליה מתבקשת ההגירה;
  • חזקת הגיל הרך, במידה ומדובר בקטין שהינו רך בשנים.

לסיכום

נסיבותיו הקונקרטיות של המראה המובא בפני בית המשפט עשויות להצמיח קשת רחבה של הכרעות, אשר ברמה העקרונית נחלקות לשניים. כך למשל, בית המשפט יכול לאשר את בקשת ההגירה, בכפוף לקביעת הסדרי ראיה והתחייבות ההורה המהגר לדאוג לשמירת הקשר בין ההורה האחר לקטין. מנגד, יכול בית המשפט לדחות את הבקשה ולהעביר את משמורת הילד להורה שנותר בישראל, תוך קביעת הסדרי ראיה עם ההורה המהגר. כל החלטה תתקבל בהתאם לטובתו של הקטין שעניינו נידון בפני בית המשפט. בנסיבות בהן תאושר בקשת ההגירה, ייתן בית המשפט את דעתו גם לנטל הכספי בקיום הסדרי הראיה עם הילד ע"י ההורה הנותר בישראל, כאשר הנטייה תהיה להטיל את מרבית הנטל הכלכלי על כתפי ההורה המהגר שיצר את המציאות החדשה, על הוצאותיה.