לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, אשר עסק בתוקפו של הסכם ממון שנחתם בין בני זוג שהיו נשואים זה לזה 14 שנים, במהלכם של חיי נישואין מתפקדים ומתנהלים וללא כוונה להתגרש באותה עת.
האמירה המטרידה שיצאה מלפני ביהמ"ש בפסק דינו הינה שאין פגם או דופי בהסכם ממון שהושג ונחתם בנסיבות בהן – בני זוג נשואים 14 שנים ללא משבר ברקע ההסכם; מתקיימת תלות כלכלית מלאה ופערי כוחות קיצוניים בין בני הזוג; הבעל מנסח את ההסכם באופן בלעדי; הבעל מיוצג ע"י עו"ד לאורך כל הדרך ואילו האישה אינה מיוצגת כלל ואף נאסר עליה להתייעץ עם מאן דהוא; הבעל נוהג בלחץ רב בהשגת חתימת האישה על ההסכם (שכן כפי שהציג בפני האישה, הוא זקוק להסכם לצורך בירוקרטי לרכישת נדל"ן בחו"ל במסגרת עסקה בה חשק בכל מאודו); הבעל מציג בפני האישה את ההסכם שנוסח ע"י עו"ד מטעמו בערבו של יום ותוך כדי מטלות הילדים והבית, ודורש כי תחתום עליו "כאן ועכשיו", כאשר הוא מודיע לה כי אי חתימה מיידית משמעה הבעת אי אמון בו ורצון להתגרש; האישה לא קוראת את ההסכם; אינה מעירה הערות ביחס להסכם ואינה מתקנת בו ולו אות אחת; הבעל נוטל את ההסכם החתום לידיו מיד לאחר החתימה, ואינו מותיר לאישה עותק ממנו; ההסכם מוקרא לאישה במלואו לראשונה במעמד אישורו ע"י כב' ביהמ"ש (כאשר טרם דיון אישור ההסכם מזהיר הבעל את האישה לבל תשאל שאלות ואגב כך תכשיל את אישור ההסכם ותסכל את עסקת הרכישה בחו"ל); לאישה לא היתה גישה להסכם בשום שלב, לרבות לא לאחר אישורו.
במסגרת ההסכם הגדיר הבעל הפרדה רכושית מלאה בין בני הזוג, כך שכל הרכוש (העצום יש לומר, בשווי מיליונים רבים) יוותר בעת הגירושין בידי הבעל והאישה תקבל רק מחצית שווי דירת המגורים ואף תיקנס בסכומי עתק (150 דולר ליום) אם לא תצא מן הבית בחלוף 90 ימים ממועד הודעת הבעל לאישה שברצונו להתגרש. 4 שנים לאחר החתימה על ההסכם, עת האישה סבורה לתומה שלהסכם אין תוקף ביחסי הצדדים, כפי שציין בפניה הבעל, ביקש הבעל להתגרש ושלף את הסכם הממון.
למרות הנסיבות הקיצוניות של החתימה, ביהמ"ש נתן תוקף להסכם כשהוא מייחס אחריות לאישה על כך שחתמה על ההסכם ואף אישרה אותו בפני ביהמ"ש. ביהמ"ש אינו מייחס משקל לפער ביחסי הכוחות בין הצדדים, לתלות הכלכלית של האישה בבעל, ואף לא לחלוקת התפקידים בין הצדדים, עת האישה אמונה על משק הבית וגידול הילדים והבעל איש עסקים ממולח, חלוקה אשר מראש מעמידה את הצדדים בעמדות לא שיוויוניות בבואם לעסוק בהסכם ממון והשלכותיו.
ביהמ"ש מציין שהאישה לא יכולה לבוא בטענות אלא לעצמה שלא נועצה ביחס להסכם, במנותק מן הדינמיקה המורכבת של יחסי גבר- אישה במערכת של תלות כלכלית ופער עצום ביחסי הכוחות בתא המשפחתי.
בנסיבות אלה, לא ניתן שלא לתהות, האמנם ניתן לומר שהאישה קיבלה הזדמנות שווה לזו של הבעל להתמודד עם ההסכם ולהבין את משמעותו ותוצאותיו? האמנם ניתן להכשיר מהלך במסגרתו צד אחד – דווקא החזק – מקבל ייעוץ משפטי צמוד, בעוד הצד השני – החלש, חותם על הסכם בעיניים "עצומות" מבלי להיוועץ עם איש??
האם ניתן לומר בלב שלם שלא היה משקל דרמטי ליחסי הכוחות והתלות של האישה בבעל, בהבאתה לחתום על ההסכם מבלי להעיר עליו הערה אחת (אפילו לא ביחס לאותו סעיף דרקוני של 150 דולר קנס לכל יום של איחור בפינוי)? האמנם היה מצליח הבעל להוביל אדם מן השורה, בתנאי שוק עסקי, לחתום על הסכם בכאלה נסיבות?
למרבה הצער, בית המשפט המחוזי הכשיר את ההסכם במסגרת ערעור שהוגש על ידי האישה. מדובר בתוצאה מטרידה, שכן בכך הוכשרה מסכת כגון זו שפורטה לעיל להחתמת בן זוג על הסכם ממון. כך, יוכל כל בעל עשיר ביום בהיר אחד באמצע הנישואין, להביא את אשתו, תוך ניצול הפערים ביחסי הכוחות והתלות שקיימת לה בו, באילוץ כזה או אחר הנוגע לצרכים עסקיים לכאורה לטובת התא המשפחתי, לחתום על הסכם ממון, מבלי שהיא נועצת עם עו"ד, וכך לייצר לעצמו כל הסכם שימצא לנכון, תוך קיפוח זכויות האישה וזכותה להליך הוגן.
בהינתן המציאות הנ"ל, הרי ראוי שתצא קריאה ברורה וערכית מצד ביהמ"ש, כי הסכם הנחתם תחת נסיבות של ניצול יחסי כוחות בלתי שיוויוניים בין בני זוג ויחסי תלות, לא יעמוד בתוקף.
קיימות מדינות בהן נקבע בחקיקה, שהסכם שנחתם כאשר אחד הצדדים לא מיוצג, אינו בר תוקף. כך למשל במדינת קליפורניה בארה"ב נקבע כי חזקה שהסכם ממון לא נערך מתוך רצון חופשי, אלא אם מוכחים בפני ביהמ"ש שהצד כנגדו מבוקש לאכוף את ההסכם היה מיוצג באופן עצמאי או שהתבקש לפנות לייעוץ עצמאי וסירב באופן מפורש לעשות כן, תוך חתימה על מסמך ויתור בכתב (תיקוני חקיקה דומים אומצו גם במדינת קולורדו ובמדינת צפון דקוטה בארה"ב). הראציונל לכך ברור, לצמצם את האפשרות לניצול יחסי הכוחות הבלתי שיוויוניים בעת חתימת הסכם הממון.
בית המשפט העליון בישראל העמיד את הזכות לייצוג בהליכים משפטיים בפני בית המשפט לענייני משפחה במעמד של זכות החוסה תחת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נכון יהיה לומר שראוי להידרש באותה המידה, ואף יותר מכך, לזכות לייצוג משפטי שעה שמדובר בהסכם ממון, אשר בו חובת הזהירות גדולה יותר, שכן אין המדובר בהליך המתנהל תחת עיניו הפקוחות של ביהמ"ש (כמו ניהול הליך משפטי), אלא בהליך המתנהל – כפי שאירע בענייננו – בחדרי חדרים.
הגיעה העת לשרטט הלכה משפטית ולפיה מעת שהסכם הממון נערך בתוך חיי נישואין בנסיבות בהן קיימים יחסי תלות ופערים ביחסי הכוחות בין בני הזוג – הרי שעקרונות תום הלב, ההגינות והשיוויון בין בני זוג – מחייבים ששני הצדדים יהיו מיוצגים. נסיבות בהן צד אחד בלבד מיוצג, ראוי שיביאו לביטול ההסכם ו/או להיעדר אישורו מלכתחילה, מכח חזקה שהסכם שנחתם בנסיבות אלה אינו עונה על התנאי המתחייב לקיום רצון חופשי של שני הצדדים המתקשרים והבנת משמעותו ותוצאותיו של ההסכם. הפרקטיקה שיש ליצור היא שהצד החותר להסכם יהיה בעל מוטיבציה לוודא שהצד השני יקבל ייצוג, שכן אחרת ההסכם לא יהיה בר תוקף, ולא כפי המוטיבציה הקיימת היום, להביא לכך שהצד החלש יוותר "רדום", יחתום על ההסכם ב"חדרי חדרים" ולא ייוועץ עם איש, וכך לנצלו. עסקינן באמת מידה המבטאת תפיסת התנהגות הוגנת בין בני זוג, התואמת את ערכיה של חברה החותרת לשיוויון בין המינים, תום לב ומניעת ניצול ביחסים בין בני זוג.