סרבנות גט – הגדרתה ומניעיה

סרבנות גט מוגדרת כמצב שבו קיימת עילה הלכתית לחיוב בגט, וניתן פסק דין המחייב את אחד מבני הזוג ליתן או לקבל את הגט, אך הוא מסרב לציית לפסק הדין. סיטואציה כזו, אשר פוגעת בעיקר בנשים מסורבות גט, יכולה להימשך אף שנים ארוכות.

סירוב ליתן גט או לקבלו עלול לנבוע מסיבות שונות ומגוונות, אך לרוב ניתן להבחין בשלושה מניעים עיקריים: סחטנות כלכלית, שבמסגרתה הצד הנסחט מוותר על כספי מזונות, ו/או רכוש משותף, בתמורה לגט; קושי בהשלמה עם רצונו של בן הזוג לסיים את קשר הנישואין והעדר מוכנות לוותר על קשר זה או רגשות נקם גרידא.                           

ההשלכות

כידוע, בהתאם להלכה היהודית, בני זוג נשואים אינם כשירים להינשא מחדש, כל עוד לא התגרשו כדין וניתן פסק דין סופי המאשר את הגירושין. משמעות הדברים היא כי סירוב להתגרש כובל את הצד השני לקשר הנישואין בעל כורחו, ומונע ממנו להמשיך בחייו בצורה חופשית.

ואולם, תוצאות הסירוב להתגרש חמורות אף יותר, כאשר הסירוב להתגרש מגיע מצד הבעל. אישה מסורבת גט המנהלת מערכת יחסים עם גבר אחר נחשבת כנואפת, ואסורה על בעלה ובועלה. כלומר, גם לאחר שתתגרש, לא תוכל להינשא לאותו גבר עימו קיימה יחסים בעודה נשואה. יתרה מכך, אם ייוולדו לאישה ילדים מאותו גבר בעודה נשואה, הרי שילדיה יחשבו כממזרים (פגם הלכתי חמור ביותר גם בחברה החילונית).

בניגוד גמור לכך, גבר מסורב גט החי עם אישה אחרת יוכל להינשא לה לאחר שיתגרש, וילדיהם יהיו כשרים, אף אם ייולדו בעודו נשוי לאישה אחרת. יתרה מכך, בנסיבות מסוימות, יוכל הגבר לקבל היתר להינשא מחדש אף בטרם התגרש מאשתו הראשונה.

סנקציות נגד סרבני גט

בשל המשמעות הקשה של סרבנות הגט, הוענקה לבתי הדין הרבניים סמכות להפעיל סנקציות נגד בן הזוג המסרב להתגרש. סנקציות אלו, הקבועות בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), השתנ"ה-1995, יופעלו בהדרגה, מהקל אל הכבד, אך ורק לאחר מתן פסק דין לגירושין, כשלרוב בית הדין ינסה תחילה לשכנע את סרבן הגט להסכים לגירושין.

הסנקציות שיכול בית הדין להפעיל במקרים של סרבנות גט מגוונות וכוללות, בין היתר, צו עיכוב יציאה מן הארץ, שלילה או אי חידוש רישיון נהיגה, מניעת מינוי למשרות שונות, מניעת עיסוק במקצוע שהעיסוק בו מחייב רישיון, שלילת האפשרות לפעול בחשבון הבנק, פסיקת מזונות מדין מעוכבת ואף הטלת מאסר בפועל לתקופה מצטברת של עד 10 שנים.

עם זאת, בתי הדין הרבניים מאוד מהססים טרם נקיטת צעדי הגבלה מסוג זה, דבר שמחריף את בעיית העגינות.

יתרה מכך, כאשר בית הדין אינו משתכנע שקיימת עילת גירושין, הוא אף עשוי לדחות את תביעת הגירושין כליל ואז אף לא תהיה קיימת תשתית להטלת אמצעי הגבלה. במצב זה בן הזוג החפץ להתגרש מצוי במלכוד של ממש.

האם ניתן לצמצם מראש את הסיכוי לעגינות?

בני זוג יכולים לנסות למנוע מראש מצב של חוסר איזון בכושר המיקוח של בני הזוג, המביא את אחד מהם להתמיד בסירובו להתגרש. זאת, באמצעות התחייבות הדדית, במסגרת הסכם לכבוד הדדי (או הסכם ממון טרום נישואין), להימנע מסירוב להתגרש, ולתשלום מזונות מוגדלים אם לאחר דרישה למימוש ההסכם ולגירושין, יעכב מי מבני הזוג את התרת קשר הנישואין, בין באופן מפורש ובין בדרך של התניית הגט בדרישות שונות.

הסכם לכבוד הדדי פועל בדרך של ביטול התמריץ הקיים במצב הנוכחי לסרבנות גט, וניתוק הצדדים ממערבולת הרגשות שנוצרת באופן טבעי במקרי גירושין. יישום ההסכם תלוי בשליחת הודעה בדבר רצון להתגרש בלבד, ומרגע שנשלחה ההודעה – עומדים הצדדים בפני לוח זמנים שנקבע על ידם מראש בהסכם.

גם בנסיבות של הסכם מסוג זה, עדיין יידרש שיתוף פעולה של שני הצדדים לצורך הגירושין בפועל, אולם בהתקיים סעיף הקובע חובת תשלום מזונות במצב של סירוב להתגרש, סביר שהדבר ישמש תמריץ לקדם את הגירושין. עם זאת, חשוב שסכום המזונות שיקבע לא יהיה מוגזם, שכן אז עשוי הדבר להיחשב ככפיית הגט ולפגוע בכשרותו. על כן, כאשר נקבע סכום המזונות בהסכם בין בני הזוג (הסכם טרום הנישואין לדוג'), יש להגדיר סכום ריאלי, לדוג' מחצית השכר החודשי בשנה שחלפה למועד הדרישה לגירושין, כך שמצד אחד יהיה מדובר בסכום מרתיע ומצד שני בסכום ריאלי.