מהו חוק יחסי ממון בין בני זוג?
חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 חוקק במקורו בשנת 1973 והוא חל על בני זוג שנישאו לאחר יום ה- 1.1.1974 (באשר לבני זוג שנישאו טרם מועד זה, חלות הוראות שיפוטיות המוכרות כ"הלכת השיתוף" הקובעות את השיתוף הרכושי בין בני הזוג).
החוק קובע את ההסדרים הרכושיים שיחולו בין בני זוג נשואים, ככל שלא נערך ביניהם הסכם ממון, כאשר עיקרו של ההסדר קובע חלוקה שווה של הנכסים שנצברו על ידי שני בני הזוג במהלך הנישואין, למעט: 1. רכוש שהיה לכל אחד טרם הנישואין; 2. רכוש שהתקבל במתנה או בירושה על ידי מי מבני הזוג במהלך הנישואין; 3. גימלה שמקבל מי מבני הזוג מן מהמוסד לביטוח לאומי או גימלה/פיצוי שנפסקו עקב נזק גוף; 4. כל נכס אחר שבני הזוג הסכימו בכתב שלא יאוזן ביניהם.
מטרת החוק להביא לחלוקה שווה בין הבעל לאשה של המסה הרכושית שנצברה על ידי התא המשפחתי במהלך הנישואין, ללא קשר לצד אשר צבר את הנכסים בפועל.
הכשל המרכזי של החוק והשפעתו על מעמדן של הנשים בעת פירוק התא המשפחתי
בחוק נקבע כי חלוקת הרכוש תיערך במועד פקיעת הנישואין, דהיינו: במועד הגירושין (או במועד הפטירה של מי מבני הזוג).
יצירת תלות בין מועד הגירושין ההלכתיים למועד חלוקת הרכוש, העמידה נשים רבות בעמדת נחיתות משמעותית בשלב המו"מ לקראת גירושין.
כידוע, גירושין הלכתיים חייבים להיעשות בהסכמה ובשיתוף פעולה של שני בני הזוג. גם כאשר צד אחד מתנגד לגירושין ובית הדין כופה אותו להתגרש (וזאת יתאפשר, רק אם ישוכנע בית הדין, לאחר הליך משפטי ממושך, שקיימת עילה לכפות גירושין), עדיין נדרש שיתוף פעולה מצדו בהליך הגט עצמו.
בהתאם לכך, כאשר אחד הצדדים מסרב לשתף פעולה בביצוע הגט, יש בכך כדי להביא לדחייה ממושכת מאוד של התהליך ושל הגירושין בפועל, לעיתים אף במשך שנים.
כאשר חוק יחסי ממון בין בני זוג יצר תלות בין חלוקת הרכוש לבין מועד הגט, ניתנה אפשרות לצד המעכב את הגירושין לעכב, כפועל יוצא, גם את חלוקת הרכוש.
מדוע נשים היו הנפגעות העיקריות מן התלות בין הגט לבין מועד חלוקת הרכוש על פי החוק?
במציאות החברתית והכלכלית, גם זו המאפיינת את העידן המודרני בו אנו חיים כיום, עדיין הגברים הם הצד החזק כלכלית במרבית התאים המשפחתיים. דהיינו – הגברים הם אלו המשקיעים את עיקר זמנם ומרצם בפיתוח הקריירה וצבירת העתודה הכלכלית של התא המשפחתי. זאת ניכר גם במשפחות כפולות קריירה או כאשר שני בני הזוג עובדים מחוץ לבית, שכן על פי רוב שכרם של הגברים והזכויות הנלוות לעבודתם עולות על אלה של הנשים (אין להתכחש לכך שקיימות היום גם דוגמאות הפוכות, בהן האשה היא אשת הקריירה ומשתכרת יותר מבעלה, אולם אין הן מייצגות את הכלל).
במציאות שבה הבעל מחזיק בעיקר נכסי המשפחה, הוא יכול היה (טרם התיקון לחוק) לעכב את חלוקת הרכוש והעברת מחציתו לאשה, על ידי סירובו לשתף פעולה עם הליך סידור הגט. כך יכול לצאת הבעל נשכר מסירובו לתת גט ולהיוותר עם מלוא הרכוש המשפחתי בידו. מנגד, הצד החלש כלכלית (על פי רוב האשה) מוצא עצמו במלכוד – מאחר ולא ניתן לבצע את הגירושין, אין הוא יכול לקבל את חלקו ברכוש לידיו.
כך נאלצו פעמים רבות נשים "לרכוש את הגט" במחיר של פשרה בחלוקת הרכוש עם הבעל. משמעותה של פשרה זו – ויתור, בחוסר ברירה, על חלק מן הזכויות הרכושיות.
כך אפשר החוק, שלא במתכוון, מצב של סחטנות בין בני הזוג (על פי רוב מצד הבעל כנגד האשה), באופן שהביא לקיפוח זכויותיהן של נשים בהסדרי גירושין. החוק אף ליבה את האמצעים הטקטיים בניהול "המלחמה" לקראת גירושין ולא תרם לשיוויון אמיתי בין בני הזוג.
התיקון לחוק יחסי ממון
התיקון לחוק בא לשים קץ לתלות בין מועד הגירושין למועד חלוקת הרכוש ולסחטנות שנוצרה בעקבותיה.
התיקון לחוק קובע נסיבות בהן יש בסמכותו של בית המשפט להורות על חלוקת הרכוש, אף ללא גירושין, לדוגמא:
- כאשר חלפה שנה ממועד הגשת התביעה לחלוקת הרכוש.
- כאשר קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד (גם אם תחת קורת גג אחת) במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה.
לבית המשפט יש סמכות אף לקצר תקופות אלה, אם הוא מוצא שהנסיבות מצדיקות זאת וכאשר מדובר במצבים של אלימות במשפחה וכנגד אחד מבני הזוג הוצא צו הגנה, צו למניעת הטרדה מאיימת או צו הרחקה מבית המגורים.
בהתאם לכך, אי שיתוף פעולה בביצוע הגט, לא יאפשר עוד את דחיית חלוקת הרכוש מעבר לפרק זמן סביר, כפי שמפורט לעיל.
סמכות חשובה נוספת שניתנה בידי ביהמ"ש, במסגרת התיקון לחוק, היא עיכוב ביצוע פסק הדין הרכושי עד להפקדת הסכמה לגירושין. סמכות זו נועדה למקרה שבו הצד סרבן הגט חפץ במימוש הפסק הרכושי, אולם אינו חפץ בהשלמת תהליך הגירושין.
במסגרת התיקון לחוק אף הודגשה סמכותו של ביהמ"ש לתת את דעתו במועד עריכת האיזון הרכושי, לכושר ההשתכרות של כל צד לאחר הגירושין (כפי שנוצר במהלך הנישואין) וכן לנכסים עתידיים שצפוי כל צד לצבור, ועל בסיס נתונים אלה, במצבים המצדיקים זאת, להורות על חלוקה לא שווה של הרכוש, דהיינו – להעניק לצד החלש כלכלית, נתח גדול יותר ממסת הנכסים המשפחתית.