לכל אחד מן ההורים יש זכות לעתור לביהמ"ש ולבקש להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הילדים עד הגיעם לגיל 18. בית המשפט ייעתר על פי רוב בקלות לבקשות מסוג זה, נוכח סמכויותיו ההוריות של ההורה המבקש להבטיח שהילדים לא יוצאו מישראל, ללא ידיעתו והסכמתו מראש.
בהסכמי גירושין רבים ישנה הסכמה מובנית שיוצא כנגד הילדים צו עיכוב יציאה מן הארץ וכל אימת שמי מן ההורים מבקש להוציא את הילדים לחו"ל הוא נדרש להסכמה כתובה מן הצד השני ולפניה ספציפית לביהמ"ש לצורך הסרת הצו (ועם שובו לארץ, הוא מתחייב לחדשו וכך חוזר חלילה).
גם כאשר ההורים אינם קובעים מנגנון של צו עיכוב יציאה קבוע כנגד הילדים מן הארץ, מקובל לקבוע בהסכמי גירושין התחייבות שלא להוציא את הילדים מן הארץ, אלא בהסכמה מראש ובכתב של ההורה השני.
כללי יסוד אלה חשובים ונועדו להגן על הזכויות ההוריות של כל אחד מן ההורים (ולמנוע הברחת ילדים לחו"ל) ובבסיסם הם בהחלט חיוניים, אולם ישנם מקרים בהם הורים עושים בהם שימוש לרעה ובמקרים אחרים הם פשוט יוצרים מורכבות רבה בהוצאת הילדים לחו"ל.
כיצד, אם כן, ניתן בכל זאת להוציא את הילדים לחו"ל, כאשר ההורה השני מתנגד?
חשוב להדגיש, כי התנגדות ההורה ליציאת הילדים לחו"ל לחופשה עם ההורה השני, לא תמנע את קיומה של החופשה בפועל במרבית המקרים, שכן בכפוף לערבויות מתאימות יאפשר ביהמ"ש להוציא את הילדים לחו"ל.
הערבויות נועדו להוות תמריץ שלילי לאי החזרת הילדים במועד ועל פי רוב הערבויות תהיינה משני סוגים:
- ערבות בנקאית (אשר יכולה להגיע גם למאות אלפי שקלים, להבטחת החזרת הילדים לישראל).
- יפוי כח בלתי חוזר על נכס מקרקעין, אשר יאפשר העברת הנכס להורה הנותר בישראל במקרה שלא ישוב ההורה השני עם הילדים מחו"ל.
גובה הערבויות והיקפן ייקבע על פי רוב ביחס ישר לסיכון ולחשש שהילדים לא יושבו לישראל. מטרת הערבויות גם להוות מקור לשיפוי ההורה הנותר בישראל, היה והוא יידרש לנקוט הליכים להחזרת הילדים לישראל (ככל שלא הוחזרו במועד). דהיינו – ככל שלא יחזיר ההורה את הילדים לישראל במועד, תחולט הערבות שמסר וכן ימומש יפוי הכח על נכס המקרקעין והם יועברו להורה הנותר בישראל.
