הנפרדת וגם ירשת? האם בני זוג הפרודים האחד מן השני זכאים לרשת זה את זו?
אולם, מה קורה כאשר בני זוג פרודים זה מזה אך לא התגרשו פורמאלית, ואחד מהם נפטר מבלי להותיר אחריו צוואה? הדילמה נובעת מכך שברור למדי שהנפטר, לו היה נשאל, לא היה חפץ להוריש דבר לבן זוגו ממנו הוא פרוד, אך מנגד לא ערך צוואה הקובעת אחרת.
בפסק דין תקדימי וחדשני שניתן לאחרונה, עסק בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בשאלה: האם ההגדרה של "בן זוג" בחוק הירושה היא קשיחה ופורמליסטית, והיא חלה גם על בני זוג אשר נשואים "על הנייר" ואינם מתפקדים כבני זוג בפועל?
סיפור המעשה בפסק הדין כך היה:
בני זוג נישאו זה לזה לפני שנים רבות מאוד, אולם חיו ביחד 4 שנים בלבד, בטרם נפרדו. בני הזוג חתמו על הסכם גירושין, ובסמוך לאחר מכן עזב הבעל את הארץ ולא שב במשך כ- 40 שנה. נוכח העובדה שהבעל מעולם לא שב לישראל מאז עזב, הרי שהצדדים לא הסדירו מעולם את גירושיהם הפורמאליים זה מזה בבית הדין הרבני. בסמוך לאחר מכן, החלה האישה לנהל קשר זוגי עם גבר אחר אשר נמשך 36 שנה, במסגרתו אף הביאה לעולם שתי בנות.
לימים, הלך לעולמו הבעל בחו"ל. האישה טענה בפני בית המשפט, כי נוכח העובדה שהיא אשתו של המנוח, היא זכאית לרשת אותו.
מנגד, טענו אחיו של המנוח, כי האישה אינה זכאית לרשת אותו, שכן זכויותיה הממוניות ברכושו נפסקו עם סיום חיי הזוגיות בין הצדדים. לפיכך, לטענתם, אין בהיות המנוח והאישה נשואים "על הנייר" על מנת להעניק לאישה זכויות כלשהן. זאת בפרט לאור העובדה שהצדדים חיו כפרודים לחלוטין והאישה אף הקימה תא משפחתי אחר.
בפסק דינו, קיבל בית המשפט לענייני משפחה את עמדת אחיו של המנוח, וקבע כי יש לתת פרשנות מהותית למונח "בן זוג", ולפיכך להורות כי האישה איננה זכאית לרשת את המנוח. בית המשפט סקר פסיקה עניפה אשר על פיה משמעותו של המנוח "בן זוג" נקבעת על פי הקשרו והתכלית המונחת ביסודו, כאשר מטרות חוק הירושה ביחס לבני זוג נשואים הינן בעיקרן, בין היתר: הענקת זכות לרשת בן זוג אשר הקשר בינו לבין המוריש היה ממשי, שיקוף רצונו המשוער של המוריש, הגנה על המשתייכים לחוג המשפחתי המצומצם של המוריש.
בהתאם לניתוח שערך בית המשפט, אף לא אחת מן המטרות הנ"ל מתקיימת במקרה דנן: הקשר בין המנוח לאישה היה על הנייר בלבד, בשעה שלאישה היה בן זוג אחר עימו ניהלה חיי משפחה; בית המשפט קבע כי על פי נסיבות העניין, לא ניתן לומר כי רצונו של המנוח היה להוריש לאישה חלק מעזבונו; וביחס לתנאי השלישי נפסק, כי לא ניתן לכנות את האישה "תא משפחתי מצומצם" של המנוח, משלא היתה עימו בקשר כלשהו כ- 40 שנה.
כך למעשה, בית המשפט לענייני משפחה בחן את מהותם של הדברים ולא את הוראות החוק היבש, וקבע כי אין די בעובדה שהמנוח והאישה נותרו נשואים "על הנייר" על מנת למלא אחר הוראות חוק הירושה ביחס לזכאותו של בן זוג לרשת את משנהו.
פסק הדין מעלה מספר נקודות חשובות למחשבה, כשהראשונה שבהן, הינה חשיבות עריכת צוואה, בפרט במסגרת הליך פירוד / גירושין. ככל שבין בני זוג לא בוצע פירוד כדין (אצל בני זוג נשואים – קבלת הגט בבית הדין, ואצל ידועים בציבור הודעת פרידה מסודרת או פירוד בפועל), הרי שבמקרה בו בן הזוג נפטר ולא הותיר אחריו צוואה – בן הזוג הנותר, הגם שאינו מתפקד כבן זוג בפועל, עלול לרשת את המנוח.
בהקשר זה חשוב להדגיש כי בעייתיות דומה יכולה להיווצר גם במקרים הפוכים, בהם בן זוג חדש וטרי יחסית עשוי לרשת מחצית העזבון, על חשבון ילדיו של המנוח. כך, היו מקרים בהם בני/בנות זוג ידועים בציבור ירשו את בני זוגם לאחר חודשים ספורים של חיים משותפים, על אף שמדובר בהסדר אשר אף הוא אינו סביר. חוק הירושה אינו מבחין בין בני זוג נשואים לבני זוג ידועים בציבור ומכאן שכאשר אדם מצוי בחיי זוגיות העונים על הגדרת ידועים בציבור (חיים משותפים תחת קורת גג אחת וניהול משק בית משותף), זכאי בן הזוג, גם אם מדובר בקשר קצר, לרשת את משנהו ולזכות במחצית עזבונו (ככל שאין צוואה המורה אחרת). כאשר אדם מצוי במערכת יחסים פרק ב' ולו, לדוג' שלושה ילדים מנישואין קודמים, עלול להיווצר מצב שבמערכת היחסים החדשה שהוא רוקם, תירש בת זוגו החדשה מחצית מעזבונו והילדים יחלקו במחצית השניה ויקבלו, כל אחד, רק שישית מעזבונו. מכאן החשיבות לערוך צוואה ברורה שתגדיר את רצונו של כל אדם ותמנע הסדרי ירושה קשיחים על פי חוק שאינם עונים על רצון המצווה.
על אף פסק דינו התקדימי של בית המשפט, כפי שתיארנו, חשוב להדגיש, כי מדובר היה בנסיבות קיצוניות למדי. לא ניתן ללמוד מפסק דין זה על ההחלטה שהיתה מתקבלת במצב פחות קיצוני, בו הצדדים פרודים רק זמן קצר או חיים בנפרד אך שומרים על קשר. מכאן – החשיבות הרבה לערוך צוואה מסודרת.
עריכת צוואה מסודרת יכולה למנוע סכסוכי ירושה ממושכים וקשים ויש בה כדי להבטיח שרצונו של המצווה יקויים, בהתאם למרקם המשפחתי הספציפי שלו.
חשיבות לכך קיימת גם בקרב בני זוג גרושים להם יש ילדים קטינים וזאת כאשר אחד ההורים לא סומך על השני ומבקש למנוע מצב שבמקרה של פטירה, ההורה השני ינהל את רכושו של הילד (כפי שקורה בהיעדר הוראות מיוחדות בענין). במצבים מסוג זה ניתן לערוך צוואה ולקבוע שככל שההורה ילך לעולמו (חלילה) בעוד הילד קטין, ימונה נאמן (אותו יכול לבחור המצווה בצוואה) אשר ינהל את הרכוש אותו ירש הילד ויבטיח שיקבלו בהגיעו לגיל בגרות.
