עד לשנת 2008 לערך הגישה השלטת היתה שאין לפסוק משמורת משותפת ללא הסכמת שני ההורים להסדר זה. על מנת שבית המשפט ישקול פסיקת משמורת משותפת כאמור, היה עליו להשתכנע בדבר קיומם של מספר תנאים מקדימים אשר עיקרם: מסוגלות הורית טובה של ההורים, יכולת לפעול בשיתוף פעולה, ומגורי ההורים בסמיכות זה לזה.
בשנת 2008 הוגשו מסקנות הביניים של ועדת שניט, אשר הובילו רפורמה בתחום האחריות ההורית לאחר גירושין, לפיה (בין היתר) על פי ההמלצות תבוטל חזקת הגיל הרך (המעניקה עדיפות לאמהות בקבלת משמורת ילדים עד גיל 6), בתי המשפט יימנעו מקביעת הורה משמורן אחד, ומאידך, תוטל אחריות הורית שווה על שני ההורים, מתוך התפיסה, שטובתו של הילד תוגשם באמצעות מעורבות מירבית של שני ההורים בחייו. בבסיס גישה שהנחתה את ההמלצות, נעוצה אף המטרה ליצור שיוויון בין ההורים ביחס למעמדם כלפי ילדיהם, למנוע את התחושה שקיים הורה סוג א' (האם) והורה סוג ב' (האב), וליתן להורים אחריות שווה כלפי הילדים, מתוך מטרה לגייס את ההורים שניהם לנטילת האחריות לגידולם לאחר הפירוד.
במרוצת השנים שחלפו, החלו המלצות ביניים אלו (אשר בשנת 2012 הפכו להמלצות סופיות) לקבל ביטוי בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה. כך, החלה לתפוס מקום משמעותי יותר ויותר התפיסה שיש לחתור למשמורת משותפת של שני ההורים, גם בנסיבות בהן לא בהכרח מתקיים תנאי המגורים הסמוכים, אף כאשר אין הסכמה ושיתוף פעולה בין ההורים ליישום מנגנון זה ואף בנסיבות של יחסים שאינם נטולי קונפליקט ובעיות תקשורת בין ההורים. אף רשויות הרווחה החלו להמליץ יותר ויותר על הסדרי משמורת משותפת גם במצבים בהם אין חלוקת זמן שווה בין ההורים. דומה כי פעמים רבות המטרה בהסדר זה הינה לרצות את שני ההורים ולמנוע תחושת קיפוח במעמד ההורי, גם במצבים בהם ההסדר במתכונתו הפרקטית אינו עונה על התנאים המקובלים למשמורת משותפת.
בעייתיות נוספת הנעוצה בחתירה למנגנון של משמורת משותפת, קשורה בכנות הרצון ליישם הסדר זה. בנסיבות בהן האב אכן חפץ בהגדרת מנגנון זה, כביטוי למעורבות גבוהה בחיי הילד, אותה הוא נכון ליישם, הרי שהילד יכול להפיק תועלת רבה מנוכחות אמיתית, מיטיבה ודומיננטית של שני ההורים בחייו. עם זאת, במקרים לא מבוטלים, הדרישה למשמורת משותפת נעוצה באינטרסים אחרים, של הקטנת דמי המזונות, מבלי שיש נכונות אמיתית לקחת את המחויבות לטיפול שווה בילדים, יחד עם האם, על האחריות הרבה הכרוכה בכך. חשוב לזהות את האינטרס המנחה בחתירה למשמורת משותפת, טרם שזו נקבעת, על מנת למנוע פסיקה שאינה אותנטית ובסופו של דבר אינה מיטיבה עם הילדים והיכולת לספק את צרכיהם – הטיפוליים והחומריים בצורה נאותה.
כאשר כן מיושם מנגנון של משמורת משותפת אשר משקף חלוקת זמן שווה בין ההורים, הרי שעל ההורים להיערך בהתאם, בשני הבתים גם יחד, על מנת להעניק לילדים תחושת ביתיות אצל כל אחד מהם. על ההורים לוודא כי בשני הבתים לילדים חדר משלהם, המצויד בכל האביזרים הדרושים והמעניק תחושת שייכות מלאה. יש לדאוג כי כל אחד מהבתים מהווה בית בפני עצמו עבור הילדים, ללא תחושת ארעיות או חוסר נוחות. יש לקחת בחשבון מראש את ההוצאות הכרוכות ברכישת ריהוט ואביזרים מתאימים בכל אחד מהבתים.
כמו כן, יש להיות ערניים וקשובים לתחושות הילדים ולבדוק האם המודל של משמורת משותפת אכן מתאים לילדים ואינו גובה מהם מחיר פיזי או נפשי. יש לתת לילדים את התחושה שההורים מהווים כתובת לכל בעיה ולאפשר להם לשוחח על כל תחושה ותסכול. בכל מקרה, מומלץ להיעזר בייעוץ מקצועי כדי לבדוק את טובת הילדים ולבחון פתרונות לבעיות שעשויות להתעורר בעתיד. הכלל המנחה הוא שהסדרי המשמורת נועדו להיטיב בראש ובראשונה עם הילדים ובמצבים בהם ההתניידות הגבוהה בין בתי ההורים אינה נוחה לילד או אינה מיטיבה עמו, הרי שיש לשנות את ההסדר. לעיתים, המלחמה על הזמן עם הילד מונעת מן הצרכים של ההורים, תוך התעלמות מצרכי הילד וטובתו, הגם שהוא זה שצריך לעמוד במרכז ההחלטה.
בנוסף לכך, הניסיון מלמד שכאשר קיימים עניינים בלתי פתורים אצל ההורים (כעסים, תסכולים ומרירות הנוגעת ליחסיהם), המשמורת המשותפת עלולה לחדד את הקונפליקט ולהקצין את הסכסוך, שכן הקשר בין ההורים הינו הדוק ויומיומי וכתוצאה מכך נחשפים ההורים למוקדי סכסוך רבים יותר, דבר המשפיע באופן הרסני על הילדים, ככל שההורים אינם מסוגלים לווסת את הקונפליקט והעוינות ביחסים ביניהם.
עוד יודגש, כי נושא המשמורת לעולם נשאר פתוח, וכל אחד מבני הזוג רשאי לפנות לבית המשפט במקרה של שינוי נסיבות או היעדר הסתגלות טובה של הילדים, בתביעה לשינוי הסדרי המשמורת שנקבעו בהסכם הגירושים או בפסק הדין.
