סיפור המעשה:
אישה רווקה בת 37 מצויה בקשר רומנטי עם גבר הנשוי לאישה אחרת. לטענת האישה, הגבר מצוי בהליכי פירוד מאשתו, אולם עדיין לא נפרד ממנה ולא התגרש ממנה.
מאחר והאישה הרווקה לא הצליחה להרות מבן זוגה הנשוי בדרך הטבע, נדרשו בני הזוג לתהליכי הפריה חוץ גופית.
בבית החולים אליו פנתה האישה לביצוע התהליך, הודיעו לה שלא ניתן לבצע את ההפריה החוץ גופית היות ובן זוגה להפריה נשוי לאחרת והנחיות משרד הבריאות אינן מאפשרות זאת בתנאים הנ"ל.
טיעוני האישה הרווקה בביהמ"ש המבקשת לאשר את התהליך ללא מעורבות האישה הנשואה:
האישה הרווקה נאלצה לפנות לביהמ"ש וביססה את טענותיה על הזכות להורות, בטענה שמדובר בזכות חוקתית שאין לשלול אותה ממנה, וכן על זכותה, בין היתר על פי חוק זכויות החולה, לקבל את הטיפול הרפואי מבית החולים, שכן רק במסגרתו היא יכולה להרות. לטענת האישה הרווקה, ההגבלה שאינה מאפשרת ביצוע התהליך עם בן זוגה, מאחר והינו גבר נשוי, פוגעת ללא הצדקה ובאופן בלתי מידתי בזכותה החוקתית הנ"ל להרות ולהפוך לאם. עוד טענה האישה שמשרד הבריאות כזרוע של המדינה מנסה להחיל אמות מידה מוסריות, שעה שאין מקום שיעשה כן, וזאת תוך ניצול מצוקתה הרפואית (בכך שאינה יכולה להרות בדרך הטבע) שכן אם יכלה להרות בדרך טבעית, איש לא יכול היה להתערב בהחלטתה והחלטת בן זוגה הנשוי להיכנס להריון.
עמדת המדינה (באמצעות משרד הבריאות) שהתנגדה לאישור התהליך ללא מעורבות האישה הנשואה:
עמדת משרד הבריאות, מנגד, היתה שכללי הצדק הטבעי ותקנת הציבור, מחייבים ליידע את האישה הנשואה בדבר כוונת בעלה לקחת חלק בהפריה חוץ גופית של אישה אחרת ולהעניק לה זכות להשמיע את עמדתה בענין, טרם שמכריע בנושא בית המשפט.
על פי עמדה זו, קיים צד שלישי רלוונטי שלא ניתן להתעלם ממנו בתהליך. כך למשל, נטען על ידי משרד הבריאות בשם המדינה, כי במקרה בו הגבר מעגן את אשתו ומסרב לתת לה גט, הדבר עשוי להוות שיקול בהחלטת בית המשפט אם לאשר לגבר את ההפריה של האישה האחרת, או להתנותה בתנאים (לדוגמה, תנאי של שחרור האישה מעגינותה). בהקשר זה יצויין, כי החשש של הגבר והאישה הרווקה היה שהאישה הנשואה תנצל את המצב לסחיטת הגבר לתנאי גירושין בלתי סבירים, לו יהיה בידה הכח למנוע את תהליך ההפריה.
המדינה הפנתה בטיעוניה לתקנות בריאות העם (הפריה חוץ-גופית), תשמ"ז1987 -, המתוות את המסגרת המשפטית של הפריה חוץ גופית ועל פיהן הפריה חוץ גופית תתאפשר רק מבעלה של האישה העוברת את התהליך או מתורם זר. אולם גם המדינה לא יכלה להתעלם מן התמורות במציאות החברתית, שהופכת הוראה זו לאות מתה, שכן כיום מתירה המדינה הפריה חוץ גופית גם מזרע של גבר שאינו בעלה של האישה ובלבד שהוא חותם על התחייבות לקיים את חובותיו כלפי הילד שיוולד. עם זאת, המדינה סירבה להרחיק לכת עד כדי מתן אפשרות לגבר נשוי להיות מעורב בתהליך, ללא קבלת עמדת אשתו, כאמור.
בפסקי דין אחרים בסוגיה, סירב ביהמ"ש (בחלקם) לאשר את התהליך ללא עמדת האישה הנשואה ודרש לצרף אותה להליך המשפטי, כתנאי לדיון. אין זה אומר כי בהכרח תתקבל עמדתה (אשר מטבע הדברים תכלול סירוב לתהליך) אולם נקבע, כי יש לכל הפחות לאפשר לה להשמיע את דברה ולשקול את עמדתה במכלול השיקולים.
בפסק דינו הנדון של ביהמ"ש המחוזי, אשר אישר את תהליך ההפריה ללא יידוע האישה הנשואה וללא קבלת עמדתה, עמד ביהמ"ש על הנימוקים הבאים:
- החשיבות של הזכות להורות בהיותה זכות חוקתית, אשר ביהמ"ש ממעט להתערב בה, בהיותה בתחום צנעת הפרט.
- בהיעדר נימוקים כבדי משקל אין המדינה והחברה מוסמכות להתערב בשאלות האינטמיות של הולדה ובחירת הפרטנר להבאת הילד לעולם.
- ביהמ"ש ניתח את סוגיית חובת מתן הטיפול החל על בית החולים וקבע כי לבית החולים חובה להעניק את הטיפול הרפואי לאישה, משעומדת היא בכל הקריטריונים הרפואיים לכך. ביהמ"ש אף המשיל זאת לטיפול דחוף, נוכח העובדה ששעונה הביולוגי של האישה "מתקתק".
- ביהמ"ש ראה בעמדת המדינה כמייצגת את עמדת האישה הנשואה, כך שאין לראותה כמי שדברה אינו מובא בפני כב' ביהמ"ש, במסגרת התהליך, הגם שהיא באופן אישי אינו מיודעת אודותיו.
- ביהמ"ש מצא שההתפתחות הטכנולוגית – רפואית הקדימה את זו המשפטית, ומכאן שאין לראות בתקנות שהותקנו בשנת 1987 (המאפשרות הפריה רק בזרע של הבעל) כקו מנחה להתנהלות בימינו (בפרט, כאמור, לנוכח ההתפתחויות הרפואיות הנכבדות במרוצת השנים).
- בהתחשב במעמדו של הקטין שיוולד וטובתו, יש להעדיף הפריה מאדם מוכר שמוכן ורוצה לקבל על עצמו את ההתחייבויות כלפי הילד ולא למנוע זאת מן האם המיועדת ולשלוח אותה לבנק הזרע, כחלופה.
- באשר לסוגיות של חשש לעיגון האשה הנשואה – קבע ביהמ"ש שהסדרי הגירושין הכוללים בין הגבר הנשוי לאשתו יכולים להימשך זמן רב ומכאן שאין להכפיף את סוגיית ההפריה (בעוד השעון הביולוגי מתקתק) להליכים אלה ומיצויים (יצויין, כי במקרה זה הגיש הגבר הנשוי לביהמ"ש מכתב בו הוא מציין שלא יפעל לעגן את אשתו, אולם ספק עד כמה מכתב זה יסייע בידי האישה הנשואה בפועל, לו תידרש לו, מה גם שהיא אינה מודעת כלל לתהליך, כך שלא תוכל אפילו לבקש לקבל מכתב זה לידה).
סופו של ענין – במקרה זה העדיף ביהמ"ש את הזכות להורות של האישה הרווקה ואת מגמת היעדר ההתערבות בזכות להולדה, והנחה את בית החולים לתת את הטיפול הרפואי המבוקש לאישה הרווקה, תוך ביצוע ההפריה מבן זוגה הנשוי וזאת ללא צירוף האישה הנשואה להליך וללא שמיעת עמדתה.
