על גניבת זרע, חיוב במזונות, ומה שביניהם

פסק דין חדשני קבע כי אישה אשר עשתה שימוש בזרעו של בעלה לשעבר ללא הסכמתו והפרתה בו ביצית של תורמת זרה מחו”ל, הפרייה ממנה באה לעולם בתה של האישה, תחוייב לפצות את הבעל בסכום של 100,000 ₪, לאור העובדה שהשימוש בזרע נעשה שלא בהסכמת הבעל, תוך שנגרמו לו נזקים ממוניים אגב כך (חיוב במזונות הקטינה).

בהתאם לדין העברי, אב מחויב בתשלום מזונות ילדיו. המדובר בחיוב בסיסי ומוחלט אשר לא ניתן להתנות עליו, ואשר בתי המשפט לענייני משפחה פוסקים לפיו, בהתאם לקריטריונים ברורים שהותוו בנושא.

הקדמה הטכנולוגית בתחום הפיריון בעת החדשה, ובכלל זאת הליכים כגון הזרעה מלאכותית או הפרייה חוץ גופית, תרומת זרע ותרומת ביצית, מעמידים את המשפט בפני דילמות מוסריות ומשפטיות חדשות ומאתגרות.

בחודשים האחרונים ניתן פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה, הדן בסוגיה מסוג זה. באותו מקרה, המדובר היה בגבר אשר היו אלו נישואיו הרביעיים, כאשר מנישואיו הקודמים הביא לעולם מספר ילדים. לעומת זאת, לאישה לא היו ילדים, ובמהלך הנישואין ניסו בני הזוג להביא ילדים לעולם, באמצעות טיפולי פוריות ובכלל זאת הפרייה חוץ גופית.

לאחר מספר שנים במהלכן עלו בתוהו נסיונות בני הזוג להרות, החליטו בני הזוג להיפרד זה מזה ולהתגרש. מספר ימים טרם הגירושין בפועל בבית הדין הרבני, נפגשו הצדדים, קיימו יחסי מין במסגרתם הבעל נתן לאישה גם מנה מזרעו, במטרה לנסות ולאפשר לה לממש את אמהותה, ולהרות.

לאחר הגירושין בבית הדין הרבני, נטלה האישה את זרעו של הבעל למכון רפואי, אשר שלח את הזרע לחו”ל, שם בוצעה הפרייה של הזרע שניטל מן הגבר בביצית של תורמת זרה (ולא בביצית של האישה). לאחר ביצוע ההפרייה ומשנוצר עובר, נשלח העובר בחזרה לישראל והוחדר לרחמה של האישה, שם נקלט והחל להתפתח הריון. מתהליך זה – תרומת הביצית שהופרתה מזרעו של הבעל, ממנו התגרשה האישה זמן קצר קודם לכן – עלה בידי האישה להרות, ולהביא לעולם בת.

היה זאת רק מספר שנים לאחר מכן, שפנתה האישה לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה לחיוב הבעל במזונות הבת הקטינה, אשר נולדה מזרעו. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת ידיעת האיש והסכמתו לשימוש האישה בזרעו לשם הפריית הביצית, אשר נתרמה על ידי אישה אחרת בחו”ל.

במסגרת ההליך בבית המשפט טען הבעל, כי הסכים לקיים יחסי מין עם האישה ימים ספורים טרם מתן הגט, כיוון שהאישה התנתה את הליך מתן הגט בכך שיינתן לה סיכוי נוסף להרות מזרעו. הבעל העיד כי היה סבור שנוכח הכשלון של נסיונות העבר להרות, ייכשל אף ניסיון זה, ולפיכך הסכים לדרישת האישה. עוד טען הבעל, כי לו ידע שבכוונת האישה להשתמש בזרעו לצורך הפרייה חוץ גופית או לצורך הפריית ביצית של אישה זרה לא היה מסכים לכך בשום פנים ואופן. האישה טענה, מנגד, כי הבעל ידע והסכים לתהליך, ואף ידע כי זרעו נשלח לרומניה לצורך הפריית הביצית של התורמת.

במסגרת ההליך בבית המשפט שוכנע השופט, באמצעות ראיות שונות שהובאו בפניו, כי הבעל אכן לא ידע ולא הסכים לביצוע תהליך ההפרייה החוץ גופית, קל וחומר שלא הסכים לביצוע תהליך שכזה בביצית של אישה זרה (אשר דתה ככל הנראה אינה יהודית, וזאת שעה שהגבר מנהל אורח חיים חרדי).

במסגרת פסק הדין שאל בית המשפט את השאלה, האם יש בעובדה שהקטינה נולדה בנסיבות בהן נולדה, כדי להשפיע על חבות האיש במזונותיה. לעניין זה קבע בית המשפט, בין היתר, כי אין לזקוף לחובת ילד את חטאי הוריו, דהיינו, אין לטפול אשם בקטינה בדבר נסיבות הבאתה לעולם, שכן מערכת היחסים שבין האב לבין האם נבחנת במופרד ממערכת היחסים שבין האב לבין בתו הביולוגית. במערכת היחסים השניה (בין האב לבין הבת) אין במעשי האם או במחדליה כדי לשלול את חבותו של האב במזונותיה.

פסק הדין מעביר ביקורת על התנהלותה של האם, וקבע כי האם נהגה בחוסר תום לב ביחס לחוזה שנכרת בינה לבין הבעל, שעניינו מתן הסכמתו ליתן לה את זרעו לצורך הפריית ביצית שלה. נקבע, כי האישה הפרה את ההסכם על ידי כך שחרגה מן ההרשאה שניתנה לה על ידי הבעל, ופעלה מאחורי גבו להפריית ביצית של תורמת זרה בזרעו של הבעל. בית המשפט החיל את דיני תום הלב המוכרים היטב במשפט הישראלי אף על מערכת היחסים בין הבעל לאישה, וקבע כי בני אדם וכל שכן בני זוג מחוייבים לנהוג זה כלפי זו בתום לב, וכי עסקינן בדרישה להגינות בסיסית, אשר בלעדיה לא ניתן לקיים חברה מתוקנת.

עוד קבע בית המשפט, כי התקיימו יסודותיה של עוולה נזיקית כלפי הבעל, שכן האישה רימתה אותו עת נטלה את זרעו והשתמשה בו ללא ידיעתו, בדרך לא דרך, ובפרט כשידעה באופן ברור כי הבעל מתנגד לכך.

לפיכך, וכשם שבמסגרת פסק הדין הפריד בית המשפט בין מערכת היחסים שנוצרה בין הבעל לאישה לבין מערכת היחסים שנוצרה בין הבעל לבת, הרי שאף לפסק הדין שניתן, שני חלקים:

מחד, קבע בית המשפט כי האב מחוייב במזונות הבת שנולדה עד הגיעה לגיל 18; אך מנגד קבע בית המשפט, כי האם מחוייבת לשלם לידי האב פיצוי בסך של 100,000 ₪, בגין הנזקים שנגרמו לו עקב נטילתה את זרעו שלא בהתאם לסיכום הברור שהיה קיים ביניהם. על מנת שסכום התשלום שעל האישה לשלם לידי הבעל לא יפגע ברווחתה של הקטינה, קבע בית המשפט כי חיוב האישה יבוצע רק לאחר שימלאו לקטינה 18 שנים.

פסק דין זה מלמד על המורכבות שהקדמה מביאה ליחסים הזוגיים, לרבות בציר היחסים הורה – ילד. כמו כן, מדגיש פסק הדין את הבכורה שניתנת לזכויות הילד, גם במציאות של קונפליקט ממשי בין זכויות הילד לזכויות ההורה, שכן בסופו של דבר לא אפשר ביהמ”ש לנסיבות הבאת הילדה לעולם לגרוע מזכויותיה. הגם שמקומם האופן שבו נכפה על האב להיות הורה, בנסיבות בהן לא נתן את הסכמתו לכך, עדיין מחוייב הוא כלפי הבת שנולדה, תוך העדפת זכויותיה, כאמור. אף חיוב האם בפיצוי לאב נדחה לאחר הגיע הבת לגיל 18 וזאת על מנת למנוע מצב שבו התשלום לאב יפגע ברווחת הקטינה וביכולת האם לספק את צרכיה.