אמנת האג להחזרת ילדים חטופים

חטיפת ילדים – מה הדין החל וכיצד ניתן למנוע מצבים אלה?

הורים רבים שנקלעו למציאות קשה זו של חטיפת ילדם בידי ההורה השני, נותרים אובדי עצות אל מול מהלך חד צדדי שבו הורה מוציא קטין לחו”ל ללא כוונה להחזירו ארצה, לעיתים לצורך שימוש בקטין כקלף מיקוח במסגרת הליכי גירושין, ופעמים אחרות תוך ניסיון להעלם עם הקטין במדינה פלונית ולהסתיר את מקום הימצאותם. מהן הדרכים המשפטיות בהן יכול אותו הורה לנקוט על מנת להשיב את ילדו ארצה? והאם ניתן למנוע חטיפה מראש?

מהי חטיפה?

בהתאם לאמנת האג, אשר אומצה על-ידי מדינת ישראל בשנת 1991 ב”חוק אמנת האג” (החזרת ילדים חטופים) התשנ”א-1991, חטיפת קטין משמעה הרחקת קטין שלא כדין מארץ מגוריו הרגילה, תוך הפרת זכויות משמורת או הסדרי ראיה, אשר הופעלו הלכה למעשה על ידי ההורה השני במועד ההרחקה.

עקרונות אמנת האג

עיקר תכליתה של אמנת האג היא להשיב את הקטין במהירות המרבית למקום מגוריו הטבעי, מתוך תפיסה כי מעשה החטיפה החד-צדדי מנוגד לעקרון טובת הילד, אשר חולש על הוראות האמנה. אמנת האג נועדה לתת להורה שילדו נחטף סיוע ראשוני ומיידי להחזרת הקטין למקום מגוריו הרגיל, בלי קשר לשאלת המשמורת. לשם כך קובעת האמנה מסלול מהיר להחזרת הקטין למדינה אשר ממנה הוצא שלא כדין.

תכלית זו מושגת על-ידי הטלת חובה על רשויות המדינה שאליה הוברח הקטין להשיבו למדינת המקור, ולהותיר את הדיון בטובת הילד לערכאות המוסמכות של מדינת המקור. בכך מגשימה האמנה מטרה כפולה: מחד, הגנה על הילדים החטופים; ומאידך, הרתעה מפני חטיפה, שכן החזרתו המיידית של הקטין הופכת את החטיפה לחסרת תועלת.

כיצד יש לפעול להשבת קטין שנחטף?

מרגע שנתגלה להורה כי ילדו הוברח למדינה אחרת, עליו לפעול בזריזות להשבת המצב לקדמותו, ומניעת התהוותה של מציאות חדשה. על ההורה לאתר את המדינה אליה נחטף הקטין. אם המדינה אליה הוברח הקטין אימצה את חוק אמנת האג יש להגיש לאלתר “בקשה להחזרת חטוף” באמצעות הרשות המרכזית הפועלת באותה מדינה. אם הקטין הוברח למדינה אשר אינה חתומה על אמנת האג, הרי שיש לעתור לבג”צ בבקשה למתן צו “הביאס קורפוס”.

על פי הוראות חוק אמנת האג, בהתקיים התנאים המקדמיים כפי שיפורטו להלן, הרשויות המנהליות ו/או השיפוטיות של המדינה אליה הוברח הקטין מחויבות להחזיר את הקטין לאלתר, ואין להן כל שיקול דעת בנושא, למעט מספר חריגים שנקבעו בסעיפים 13 ו-20 לאמנה.
תנאים מקדמיים לתחולת אמנת האג

חובתן של הרשויות להחזיר את הקטין למקום מגוריו הטבעי כפופה לשלושה תנאים מקדמיים: ראשית, המדינה אליה נחטף הקטין חתומה על אמנת האג; שנית, האמנה חלה רק על ילדים עד גיל 16; שלישית, חובת ההחזרה חלה רק אם בבקשת ההחזרה הוגשה תוך שנה מתאריך ההרחקה שלא כדין, שכן החזרת קטין שהספיק להשתלב כבר בסביבה החדשה עשויה לגרום לו נזק חמור יותר מהנזק שכבר נגרם לו בגין הרחקתו.

החריגים לחובת ההחזרה

אמנת האג קובעת ארבעה חריגים לחובת ההחזרה המוטלת על הרשויות:

1. ההורה המבקש את השבת הקטין לא הפעיל במועד ההרחקה את זכויות המשמורת, ובכלל זאת הסדרי הקשר עם הקטין.
2. הסכמה מראש או השלמה בדיעבד של ההורה האחר עם מעשה ההרחקה.
3. קיומו של חשש חמור שהחזרת הקטין תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמידו בדרך אחרת במצב בלתי נסבל.
4. ההחזרה אינה מותרת על פי עקרונות היסוד של המדינה אליה נחטף הקטין בדבר זכויות האדם וחירויות היסוד.

השיקולים העומדים בבסיס החריגים שנקבעו לחובת ההחזרה יונקים מעקרון טובת הקטין. ואולם, על מנת שלא להפוך את מטרת האמנה לאות מתה, נקבע בפסיקת בית המשפט כי החריגים לחובת ההחזרה יפורשו בצמצום.

רצונו של הקטין

אופן ההתייחסות של אמנת האג למעמדו של קטין עולה בקנה אחד עם ההכרה האוניברסאלית בזכויותיו של הקטין וההתחשבות ברצונותיו. עם זאת, רצונו של הקטין אינו בבחינת “ראה וקדש”. באחד מפסקי הדין שדנו בנושא הוגדרו שלושה פרמטרים מצטברים אשר צריכים להתקיים על מנת שבית המשפט אכן יתחשב ברצונו של הקטין שלא לשוב למדינת המקור: גילו של הקטין ורמת בגרותו על בסיס השקפותיו ודעותיו, רצון עצמאי של הקטין שלא לשוב למדינת המקור והעדר השפעה מצד ההורה שהבריחו, והתנגדות נחרצת ודומיננטית לשוב למדינת המקור.

אמצעי מניעה מוקדמים לאירוע החטיפה

על מנת להימנע מראש מהצורך שבהפעלת אמנת האג, חשוב לנקוט באמצעי מניעה מוקדמים. כל אימת שעולה חשש, ולו קטן שבקטנים, לביצוע חטיפה, יש להגיש לבית המשפט בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כלפי הקטין. בית המשפט נעתר לבקשות להוצאת צווי עיכוב יציאה כנגד קטינים בנקל ואף ללא צורך בהוכחת חשש חטיפה (זאת מכוח זכותו של כל הורה לדעת מראש ולאשר יציאה של ילדו לחו”ל). על כן, יש חשיבות רבה לנקוט בצעד מניעתי זה, ככל שקיים חשש ולו מזערי, לאירוע חטיפה.