בג”צ אוסר על בתי הדין הרבניים להפלות נשים על רקע בגידה

בית הדין הגבוה לצדק קבע בפסק דין חשוב ועקרוני כי בתי הדין הרבניים אינם רשאים לשלול מנשים שבגדו בבעליהן את זכויותיהן הרכושיות.

פסק דין זה ביטל למעשה החלטה שניתנה על ידי בית הדין הרבני הגדול, הוא הערכאה הגבוהה ביותר של בתי הדין הרבניים, במסגרתה נקבע שאשה שבגדה בבעלה תאבד חלק מזכויותיה הרכושיות, אשר להן היא זכאית על פי חוק.

תיאור המקרה:

בעל תבע את אשתו בבית הדין הרבני לגירושין. כחלק מעילות הגירושין טען הבעל שאשתו בגדה בו עם גבר אחר. עוד טען הבעל כי מאחר ואשתו בגדה בו, יש לשלול ממנה את חלקה בזכויות הסוציאליות שהוא צבר במקום עבודתו. ראוי לציין, כי על פי החוק, בעת הגירושין, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית מכלל הזכויות שנצברו על ידי כל אחד מן הצדדים במהלך הנישואין, לרבות זכויות סוציאליות שנצברו על ידי הצד השני (דוגמת זכויות פנסיה, קופות תגמולים, קרנות השתלמות, ביטוחים וכו’).

בית הדין הרבני האזורי, לא קיבל את טענת הבעל וקבע שעל אף מעשה הבגידה החמור של האשה, אין לשלול ממנה את חלקה בזכויות הסוציאליות של הבעל שכן מדובר ברכוש משותף שהחוק מחייב את חלוקתו בחלקים שווים בין בני הזוג.

הבעל ערער לבית הדין הרבני הגדול וביקש שבית הדין הרבני הגדול יורה שעקב בגידת האשה יש לשלול ממנה את חלקה בזכויות הסוציאליות שצבר הבעל במקום עבודתו במהלך הנישואין.

החלטת בית הדין הרבני הגדול:

בית הדין הרבני הגדול קיבל את טענת הבעל וקבע כי האשה היא האשמה בפירוק קשר הנישואין, נוכח מעשה הבגידה בבעל, ועל כן ראוי להקל עם הבעל – הצד הנבגד התמים – בחלוקת הרכוש, על ידי הקניית הטבה דוגמת אי שיתוף האשה בזכויות הסוציאליות שצבר.

בכך למעשה פיצה בית הדין את הבעל על חשבון האשה וחילק את הרכוש המשותף כך שהבעל יקבל יותר ממחצת ואלו האשה תקבל פחות ממחצית.

הסנקציה שהטיל בית הדין הרבני הגדול על האשה היתה גורפת, שכן נקבע שהאשה תאבד את חלקה בזכויות הסוציאליות של הבעל למפרע – מראשית הנישואין (בני הזוג היו נשואים כמעט 20 שנה) – ולא רק ממועד הבגידה.

המשמעות המעשית של החלטת בית הדין הרבני הגדול:

החלטת בית הדין הרבני הגדול יצרה אפליה חמורה כנגד נשים בבתי הדין הרבניים. זאת כיוון שבבתי המשפט האזרחיים (דוגמת בתי המשפט לענייני משפחה) קיימת נורמה האוסרת הטלת סנציות רכושיות כנגד בן זוג שבגד בבן זוגו. בית המשפט העליון קבע במספר הזדמנויות, כי בן זוג שנטש את הבית או בגד בבן זוגו ובכך יצר קרע בחיי הנישואין ואף הביא לקצם, אינו נענש למפרע על ידי נטילת חלקו בזכויות ברכוש המשותף. עוד נקבע כי בית המשפט אינו בימ”ש של מוסר ועל כן אין לייחס לאשם בפירוק התא המשפחתי כל קשר לחלוקת הרכוש. זאת אף אם נצא מנקודת הנחה שניתן לייחס אשם בפירוק קשר נישואין על צד אחד בלבד וספק אם כך הדבר, שכן מערכת הנישואין הינה מערכת רגשית דינמית ומורכבת וקשה לייחס את כשלונה לצד אחד בלבד באופן מוחלט ובלעדי.

נוצר מצב שאשה שבגדה בבעלה ומצאה עצמה מתדיינת בבית הדין הרבני על חלוקת הרכוש, עלולה להיות מקופחת בחלוקה זו באופן משמעותי, לעומת חלוקת הרכוש לה היתה זוכה, לו היה עניינה נדון בבית המשפט לענייני משפחה.

הדברים חמורים במיוחד בהתחשב בעובדה שגבר יכול לכפות על האשה את ההתדיינות בבית הדין, אף בניגוד לרצונה, וזאת אם הקדים והגיש את התביעה לבית הדין (טרם שהספיקה האשה להגיש את תביעותיה לבית המשפט לענייני משפחה).

החלטתו של בג”צ המבטלת את החלטת בית הדין הרבני הגדול:

האשה עתרה לבג”צ (בית הדין הגבוה לצדק) כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול. יצויין, כי בג”צ אינו ערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני הגדול, שכן בית הדין הגדול הינו הערכאה הגבוהה ביותר של בתי הדין הדתיים, אולם במקרים חריגים רשאי בג”צ להתערב בהחלטות בית הדין והוא נוהג לעשות כן במשורה. ההחלטה להתערב בנסיבות מקרה זה מעידה על רמת הסטייה של החלטת בית הדין הרבני מן הנורמה המשפטית המקובלת.

בג”צ קבע שבית הדין הרבני הגדול לא היה רשאי לסטות מן ההלכות הקובעות, שאין להעניש בן זוג שבגד, באמצעות שלילה למפרע של זכויותיו הרכושיות על פי חוק. כמו כן נקבע שאין לקבל את טענת בית הדין, לפיה מעשה הבגידה ופירוק התא המשפחתי יצרו מעמסה כלכלית על הצד הנבגד, המזכה אותו בהקלות ובהטבות הנוגעות לחלוקת הרכוש. כל אחד מבני הזוג מתמודד עם הכבדה כלכלית בעת הגירושין, שכן תא משפחתי אחד (על כלל משאביו) מתחלק לשניים. אין סיבה לאבחן בין הקשיים הכלכליים עמם מתמודד הצד שבגד אל מול הקשיים הכלכליים עמם מתמודד הצד הנבגד. לא הבגידה יצרה את המעמסה הכלכלית אלא עצם הגירושין, כפי שמתרחש בכל פירוק תא משפחתי, אף אם הפירוק אינו נעוץ במעשה בגידה.

בהתאם לכך, ביטל בג”צ את החלטת בית הדין הרבני הגדול וקבע כי האשה תהיה זכאית למלוא זכויותיה הרכושיות.

החלטה זו של בג”צ הינה החלטה חשובה המתווה גבולות ליכולת לשקול שיקולי מוסר, בעת דיון רכושי המתנהל בין בני זוג אגב גירושין ויש בו כדי לתקן במעט את הסנקציות להן חשופות נשים שבגדו בבעליהן בבתי הדין.