בעל מכה יחוייב לשלם פיצויים לאשתו

תופעת האלימות במשפחה הפכה רעה חולה בחברה בת ימינו. על אף המודעות ההולכת וגוברת, ניכר כי מימדי התופעה הולכים וגדלים ונדרש לגייס אמצעים רחבים ומקיפים למיגור התופעה או לכל הפחות לצמצום הולך וגובר של היקפיה. האמצעים ההגנתיים העומדים כיום לקורבן אלימות מתרכזים בעיקר בפן של צווי הרחקה – הן משטרתיים (לאחר הגשת תלונה) והן משפטיים (במסגרת הגשת בקשה לצו הגנה על פי החוק למניעת אלימות במשפחה). אמצעי הענישה וההרתעה מתרכזים בעיקר במישור הפלילי, במסגרת הגשת כתב אישום כנגד התוקף, הרשעתו ככל שנמצא אשם וגזירת דינו. הפן הפלילי מבטא את הצעדים שנוקטת החברה כלפי העבריין, כביטוי למחאה החברתית מפני מעשיו, כמו גם הגנת החברה (והקורבן) מפניו.

לאמצעים הגנתיים וענישתיים אלה מצטרף ומתפתח בשנים האחרונות, אמצעי נוסף, שעיקרו פיצוי קורבן האלימות במשפחה באופן אישי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב מעשי האלימות שננקטו כלפיו.

לאחרונה ניתן פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים העומד על זכותה של אשה מוכה לתבוע ולקבל פיצוי כספי מבן זוגה בגין מעשי אלימות שביצע בה. מדובר בסעד שמהותו נזיקי- כספי, להבדיל מן הסעדים הפליליים וההגנתיים, שתוארו לעיל.

הרחבת הסעדים הנתונים לקורבן אלימות, על דרך של מתן אפשרות לאשה המוכה לתבוע פיצוי כספי מבן זוגה האלים, מבטאת עמדה המשתלבת במגמה הכללית להילחם בתופעת האלימות, לרבות בכלים משפטיים נזיקיים.

להלן נתאר בקצרה את פסק הדין שניתן בסוגיה זו ואת היסודות לעילת תביעה מסוג זה.

בנסיבות אותו מקרה תבעה האשה פיצוי כספי בסכום של 200,000 ש”ח בגין מעשי אלימות קשים שביצע בה בעלה במשך שנות הנישואין. מעשי האלימות כללו התעללות נפשית ופיזית, לרבות איום בסכין, בנשק, הכאת האשה בבטנה בעודה בהריון וכן ניסיון חניקה, בגינו אף הורשע הבעל בפלילים בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, גרימת חבלה של ממש ואיומים.

האשה טענה כי קיימת לה זכות לפיצוי כספי מן הבעל בגין הכאב הפיזי והנפשי שגרם לה, בגין עגמת נפש, פחד, עלבון, פגיעה בכבודה והחזר הוצאות בגין טיפוליים נפשיים שנדרשה להם והוצאות משפטיות.

יודגש, כי על אף שבמשפט הישראלי אין עילת תביעה ספציפית בגין מעשי התעללות, את עילת התביעה ניתן לבסס על עוולת התקיפה – המבטאת שימוש בכח כנגד גופו של אדם שלא בהסכמתו; על עוולת הרשלנות – על פי הפסיקה, עוולת הרשלנות מתיישבת גם עם מעשים מכוונים וזדוניים, למרות המשמעות הקלאסית של המושג. נקבע בפסיקה שקיימת חובת זהירות בין בעל לאשה, במסגרת יחסי הקרבה הנוצרים עם הנישואין המחייבים לנהוג האחד כלפי השני בכבוד, הגינות ומתן אפשרות לניהול אורח חיים תקין וסביר. מעשי אלימות כלפי בן הזוג מהווים הפרה של חובת הזהירות העומדת בבסיס עוולת הרשלנות ונזקים דוגמת פגיעה נפשית, צער וסבל נכללים בהגדרת הנזק עקב הפרת חובת הזהירות האמורה; כמו כן, ניתן לבסס את התביעה על עוולת הפרה חובה חקוקה, כאשר החובה החקוקה מיוחסת לחוק כבוד האדם וחירותו. מעשי האלימות מבטאים פגיעה בכבודה של האשה ברמה הבסיסית ביותר כאדם.

בית המשפט לענייני משפחה מצא את גרסת האשה, באותו מקרה, מהיימנה עליו, ביחס למעשי האלימות הקשים שהיו מנת חלקה במהלך הנישואין ומצא שיש מקום לפסוק לאשה פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לה. עם זאת, האשה לא הוכיחה בתביעתה את הנזקים הממוניים שנגרמו לה ומכאן שבית המשפט קבע על דרך האומדנא ועל פי שיקול דעתו, פיצוי כללי שאינו בגין נזק ממוני, בשווי של 60,000 ש”ח.

פסק דין זה אינו הראשון מסוגו וקדמו לו מספר פסקי דין נוספים, אשר עמדו על זכותה של אשה לפיצויים בגין מעשי אלימות מצד בן זוגה.  בתי המשפט אף הגדירו את התופעה כ”מכת מדינה” המחייבת התייחסות ממוקדת והירתמות למלחמה בה, גם באמצעות החקיקה והאכיפה הפלילית וגם באמצעות דיני הנזיקין.

בית המשפט לענייני משפחה אף קרא למחוקק באחד מפסקי הדין, לקבוע עוולה מיוחדת לתופעת האלימות בין בני זוג, שעדיין אינה קיימת כיום בחוק הישראלי, נוכח היותה בעיה חברתית מורכבת ונפוצה הראויה להתייחסות פרטנית (להבדיל מן המצב הנוהג כיום, בו הזכות לסעד מתבססת על עילות כלליות דוגמת עוולת התקיפה, הרשלנות וכו’, כפי שפורט לעיל).

בפסיקת הפיצויים לאשה המוכה, נתנו בתי המשפט את דעתם גם לחומרת הנזק הנפשי, השאוב מן הסיטואציה האינטימית הרגשית במסגרתה הם מתרחשים. נמצא, כי במצבים של אלימות במשפחה הפגיעה באשה חמורה יותר לעומת תקיפה רגילה, זאת היות והתקיפה נעשית בדלת אמות ביתו של הקורבן, בית שאמור להיות מבצרו ומקום מבטחו, כשהוא נותר חסר אונים ללא מקום בטוח להימצא בו. אף הגורם התוקף הינו אדם אשר אמורה להיות עמו מערכת של יחסי אמון ותמיכה הדדית ומעילתו באמון זה גוררת אף היא נזקים חמורים יותר ברמה הנפשית.

אחת המטרות – במסגרת המלחמה המשפטית ברעה החולה של התעללות בבן זוג, ביזויו והשפלתו בידי בן זוגו, תוך ניצול חולשתו – היא ליצור הרתעה חברתית, בנוסף לפיצוי הספציפי של הקורבן. בהתאם לכך, קיימת חשיבות לשיעור הפיצוי לא רק במענה לסבלו של הקורבן, אלא גם על מנת לשדר מסר חברתי ברור ביחס לסלידה של החברה מן המעשים. על אף זאת, ניכר ששיעורי הפיצויים הנפסקים אינם עומדים על סכומים גבוהים מאוד (כך לדוגמה שיעור הפיצוי בפסק הדין שנסקר לעיל עמד על 60,000 ש”ח וכן שיעור פיצוי של 90,000 ש”ח בפסק דין אחר שניתן לפני כשש שנים).

לצד החשיבות בהגברת שיעורי הפיצוי הנפסקים כנגד בני זוג אלימים, לאחר שמתבררת אחריותם למעשי האלימות, קיימת חשיבות מרכזית, בראש ובראשונה, להעלות את רמת המודעות לסוגיה זו, הן ברובד החברתי – ציבורי והן ברובד המשפטי, בהגברת נגישותן של נשים מוכות לערכאות המשפטיות ותביעתן פיצוי כספי מבן זוגן האלים. זאת יש ליישם כחלק ממדיניות כוללת למיגור התופעה ולהעצמת נשים, שהיו קורבן לאלימות, תוך מתן סיוע בעמידתן על זכויותיהן, עת הצליחו לצאת ממעגל האלימות.