תופעת סרבנות הגט פוגעת באופן מיוחד בנשים, שכן אשה מסורבת גט מבעלה, לא יכולה להינשא לאחר ואף אינה יכולה להביא ילדים לעולם מגבר אחר, שכן אילו ייחשבו לממזרים.
הגם שתופעת סרבנות הגט פוגעת אף בגברים שנשותיהם מסרבות לקבל את הגט, תוצאותיה חמורות פחות ביחס לגברים, שכן בנסיבות מיוחדות גברים יכולים לקבל היתר מאת מאה רבנים לשאת אשה אחרת, והם יכולים להביא ילדים לעולם מאשה אחרת (שהינה פנויה), מבלי שיוטל על הילדים פגם הלכתי של ממזרים.
ברבות השנים נעשו ניסיונות שונים להתמודד עם התופעה ובין היתר נחקק חוק המאפשר לבתי הדין הרבניים להטיל סנקציות כנגד בני זוג סרבני גט, על מנת להביא אותם להסכמה. הסנקציה החמורה ביותר היא מאסרו של בן הזוג הסרבן, על מנת שיתרצה ויסכים לשתף פעולה עם סידור הגט. אולם, בית הדין יוכל להפעיל את סמכותו להפעלת סנקציות כנגד בן הזוג הסרבן, רק משהחליט והשתכנע בית הדין עצמו שעל הצדדים להתגרש.
גם כאשר מוכחת עילת גירושין (ומדובר במשוכה לא פשוטה במרבית המקרים), בתי הדין הרבניים עושים שימוש בסמכותם להטלת סנקציות רק כמוצא אחרון בהחלט ובמקרים רבים מפנים את הצדדים לניהול מו"מ, על מנת להגיע להסכמה לגירושין. משא ומתן זה, אליו מופנים הצדדים, הינו כר פורה לסחיטה כלכלית מצד בן הזוג הסרבן את בן הזוג החפץ בגט.
עד לאחרונה, כל ההתמודדות עם סוגיית סרבנות הגט היתה נתונה בלעדית לבתי הדין הרבניים. לאחרונה, כפי שיתואר, החלו בתי המשפט לענייני משפחה לדון בתביעות נזיקיות כנגד בני זוג סרבני גט, תוך פסיקת פיצויים של מאות אלפי שקלים כנגד בן הזוג הסרבן. התערבות זו אינה לרוחו של בית הדין הרבני, אשר רואה בכך פלישה לתחום סמכותו.
המגמה החדשנית בבתי המשפט לענייני משפחה להתמודד עם סרבנות הגט – פסיקת פיצויים של מאות אלפי שקלים כנגד בן הזוג השולל את חירותו של האחר
בתקופה האחרונה ניתן לראות מגמה מסתמנת של מעורבות בתי המשפט לענייני משפחה בתופעת סרבנות הגט, לא בפן ההלכתי (אשר אינו בסמכותם), אלא באמצעות ההכרה בתופעת סרבנות הגט כעילת תביעה נזיקית, במסגרתה יכול בן הזוג מסורב הגט להגיש תביעת פיצוי נזיקית כנגד בן זוגו המסרב לשחררו מקשר הנישואין.
בתחילה, אפשרו בתי המשפט לענייני משפחה להגיש תביעת פיצוי מסוג זה, רק כאשר בית הדין הרבני הורה כי על בני הזוג להתגרש (לאחר ששוכנע שקיימת עילת גירושין) ובכך צומצם הסעד רק למקרים ספציפיים אלה ולא כלל את כל קשת המקרים בהם אין קביעה של בית הדין שעל הצדדים להתגרש, אולם אחד מבני הזוג עדיין שבוי בידי משנהו בקשר נישואין כפוי.
בשלב מאוחר יותר ועם התפתחות המגמה להכיר בעילת תביעה זו, נקבע שאין להגביל את הזכות לתבוע פיצוי נזיקי מבן הזוג הסרבן רק למצבים בהם בית הדין הרבני הורה כי על הצדדים להתגרש, ויש לאפשר, ככל שהנסיבות הספציפיות מצדיקות זאת, הגשת תביעה על ידי בן הזוג מסורב גט, גם ככל שבית הדין הרבני לא חייב בגירושין.
הנזק שהוכר בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה, כתוצאה מסרבנות הגט, אשר מזכה בפיצוי, הינו נזק נפשי במהותו, הכולל פגיעה נפשית, כאב, צער, סבל, ביזוי, השפלה, עוגמת נפש, פגיעה בזכות לחיי משפחה ופגיעה באוטונומיה (דהיינו, פגיעה באוטונומיה לנהל חיים באופן חופשי ורצוני), בדידות, אובדן הנאות החיים ובכללם הנאה מינית, וכן אובדן הסיכוי להינשא ולהביא ילדים לעולם.
עיקר פסקי הדין החדשניים שניתנו על ידי בתי המשפט בסוגיה זו עסקו בתביעות של נשים עגונות כנגד בעליהן הסרבנים (זהו המצב האופייני והבעייתי יותר).
בתי המשפט פסקו לנשים פיצויים נכבדים בסכומים של מאות אלפי שקלים. באחד המקרים, לצד פיצוי בסך של 400,000 ש"ח נפסק פיצוי שוטף נוסף של 4,000 ש"ח לחודש עבור כל חודש נוסף שהבעל לא יתן לאישה גט.
בפסק דין אחר, חוייב בעל בתשלום פיצוי לאישה בסך של 425,000 ש"ח בגין תקופה של כעשרים חודשים בהם הוא מסרב לתת לה גט (לאחר שבית הדין חייב אותו בכך).
במקרה אחר נפסק לאישה פיצוי בסך של 700,000 ש"ח ובמקרה נוסף פיצוי בסך של 550,000 ש"ח.
לא רק נשים זכאיות לפיצוי, גם גברים במצב דומה –
אישה המסרבת לתת גט לבעלה, חשופה אף היא לחבות פיצויים. בפסק דין שדן בנושא, עמד בית המשפט על כך שיש מקום לערוך אבחנה בין הנזקים הנגרמים לגבר מסורב גט לעומת הנזקים הנגרמים לאשה מסורבת גט ולהתאים לכך גם את שיעור הפיצוי. על כן, נקבע שיש לפסוק פיצוי לגבר מסורב הגט, אולם בשיעור מופחת של 53,333 ₪, בגין שנה וארבעה חודשים של סרבנות גט. עם זאת, בפסק דין אחר, לא מצא ביהמ"ש לנכון ליישם את האבחנה בין גבר לאישה בכל הנוגע להיקף הפיצוי, וחייב את האישה שסירבה לקבל גט מן הבעל (במשך כארבע שנים), על אף שבית הדין חייב אותה לעשות כן, בפיצוי בסך של 400,000 ש"ח ועוד 4,000 ש"ח לכל חודש בו תמשיך לעמוד בסירובה.
בתי הדין הרבניים מתנגדים למגמה חדשה זו למגר את תופעת סרבנות הגט –
בתי הדין הרבניים ראו בחומרה רבה את התערבות בתי המשפט בתחום זה הנוגע, לכאורה, להיבטים ההלכתיים של תחום הנישואין והגירושין. בהתאם לכך, קבעו בתי הדין שאשה שתפנה לבית המשפט בתביעה לפיצוי כספי כנגד הבעל סרבן הגט, לא תוכל לקבל גט לאחר מכן בבית הדין (דהיינו – תהיה עגונה מטעם בית הדין ולא מטעם בעלה)!
בפסק דין נוקב וקשה שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול, קבע בית הדין באופן חד משמעי כי האפשרות לתבוע פיצוי כספי מן הבעל הינה בסמכותו של בית הדין ואשה שמבקשת לעשות כן, צריכה לפנות לבית הדין ולא לבית המשפט (יצויין, כי ענין זה מעורר קושי, שכן על פי רוב סרבנות הגט נמשכת שנים ארוכות, נוכח העובדה שבתי הדין מלכתחילה אינם מפעילים את מלוא הסמכויות שיש להם להפעלת לחץ על הבעל לתת את הגט).
כיוון שבתי הדין אינם יכולים להפקיע את סמכות בית המשפט ועל אף קביעתם שהסמכות נתונה להם, אשה עדיין יכולה להגיש תביעה נזיקית בנושא זה לבית המשפט, קבעו בתי הדין, כי אם אשה מסורבת גט תבחר לפנות לבית המשפט בתביעה מסוג זה, היא לא תוכל לקבל את הגט לאחר מכן, אפילו אם הבעל יסכים לשתף פעולה (!)
פסק דין זה מעורר קושי רב ולמעשה מסכן מאוד את חירותן של נשים שתבחרנה לממש את זכותן לתבוע פיצוי בבית המשפט, שכן אז למעשה יגבירו את עגינותן ולא להיפך. תוצאה זו מצערת מאוד, אולם יש לקחתה בחשבון ולשקול היטב בנסיבות אלה את מידת הכדאיות של הגשת תביעה נזיקית לבית המשפט, בגין סרבנות גט.
ניכר כי במאבק זה – הן של מסורבי הגט בבני זוגם והן של בתי הדין הרבניים בבתי המשפט לענייני משפחה, טרם נאמרה המילה האחרונה.
