תופעת ניצולם של אנשים קשישים לשם השתלטות על רכושם לאחר פטירתם, בין אם על ידי השתלטות על רכושם בחייהם ובין אם באמצעות שכנועם לערוך צוואה לטובת בעל הענין, הופכת רווחת יותר ויותר. מצבם הבריאותי המדרדר של הקשישים, בדידותם, הצורך שלהם בחברה ותלותם ההולכת וגוברת עם השנים, יוצרת קרקע פוריה לניצולם על ידי בעלי ענין הנכנסים לחייהם של הקשישים בערוב ימיהם.

החשש לניצולם של הקשישים עולה, על פי רוב, כאשר הוראות הצוואה חורגות מן המארג המשפחתי הטבעי, דהיינו, כאשר הוראות הצוואה מכוונות למטפל או לאדם אחר, הזר לתא המשפחתי.

עם זאת, לא בכל המקרים ניתן לדבר על ניצול. ישנם מקרים בהם הוראות הצוואה אכן תשקפנה רצון אמיתי של המצווה, כהוקרת תודה על הסיוע, הטיפול והתמיכה שהעניק לו הנהנה. לעיתים, דווקא על רקע הזנחה של בני המשפחה את הקשיש ומציאתו נחמה בסיוע ובעזרה שהוענקו לו על ידי האדם הזר, יבקש הוא להוריש לו מרכושו, מבלי שיהיה בכך כדי להוות ניצול כלשהו.

יצויין, כי טענות הנוגעות להשפעה בלתי הוגנת וניצול חולשתו של המצווה, אינן מוגבלות רק למצבים בהם מדובר בהענקה לאדם זר, דוגמת מטפל, שכן וכיוצ"ב. פעמים רבות, כאשר הוראות הצוואה מעדיפות בן משפחה מסויים על פני משנהו (דוגמת הורשה לילד אחד והדרת הילדים האחרים), עולות שאלות דומות.

כיצד ניתן לאבחן בין מצבים שייחשבו לניצול לרעה והשפעה בלתי הוגנת (אשר יביאו לבטלות הוראות הצוואה) לבין מצבים בהם ההענקה במסגרת הצוואה תיוחס לכוונה אמיתית של המצווה?

כלל היסוד בדיני הירושה: החופש לצוות

ראשית כל, יש להבהיר, כי עצם העובדה שמצווה בחר להוריש את רכושו לאדם זר ולא לבני משפחתו או שבחר הוא להעדיף בן משפחה מסויים על פני אחרים, אינה מטילה, כשלעצמה, ספק בצוואה. על פי חוק הירושה הישראלי, קיים חופש מלא לצוות. דהיינו, כל אדם רשאי להוריש את רכושו למי שהוא יחפוץ וביכולתו להדיר את בן זוגו או ילדיו מן הצוואה, על פי שיקול דעתו הבלעדי.

כל עוד אין ספק בכך שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, הוראותיה (ללא קשר לזהות היורשים) תהייינה תקפות. התפיסה המנחה היא שיש לקיים את רצון המצווה, כפי שהוא ביטא אותו בצוואתו, ללא שיפוט מוסרי של החלטותיו.

צוואה שאינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה

לצד העקרון לפיו צוואה יש לקיים, מתוך כיבוד רצון הנפטר, ניתן לשלול תוקפה של צוואה, כאשר מתקיימות נסיבות המעידות על כך שהצוואה אינה מבטאת את רצונו האמיתי של המצווה.

נסיבות אלה יכולות להתקיים כאשר מוכח שהמצווה לא היה בעל כושר שכלי או מנטלי המאפשר לו לערוך צוואה, להבחין בטיבה ולהבין את משמעותה. במצב זה לא ניתן לראות בצוואה צוואתו של המצווה ומכאן שאין לה תוקף. מקרים שכיחים מסוג זה הינם מקרים בהם המצווה, בעת עריכת הצוואה, היה בדמנציה מתקדמת, תחת השפעת תרופות הפוגעות בכושר הקוגניטיבי, תשוש נפש וכיוצ"ב.

נסיבות אחרות שיש בהן כדי להביא לבטלותן של הוראות הצוואה הינן כאשר מוכח שהוראות הצוואה ניתנו מכח השפעה בלתי הוגנת. הכוונה היא שהצד הנהנה השפיע על המצווה השפעה קיצונית אשר הביאה לכך שהמצווה איבד את רצונו החופשי וביטא בצוואתו את רצונו של הנהנה ולא את רצונו שלו.

להשלמת התמונה יצויין, כי עילה נוספת לבטלות הוראות צוואה מתקיימת כאשר הנהנה או בן זוגו מעורב בעריכת הצוואה לטובתו.

מהי השפעה בלתי הוגנת לעומת השפעה לגיטימית?

החוק אינו אוסר על קיומה של השפעה כלשהי על המצווה. במצבים רבים, קודמת לעריכת צוואה שיחה עם בני המשפחה הנהנים, התייעצות עמם וכיוצ"ב. עם זאת, ישנו קו דק שעובר בין השפעה לגיטימית שאינה אסורה לבין השפעה בלתי הוגנת. השפעה בלתי הוגנת אינה השפעה שגרתית, יש בה מרכיב של אי הגינות, של הפעלת לחץ וניצול מרכיב התלות ביחסים בין הנהנה למצווה.

בתי המשפט קבעו מספר מבחנים מסייעים על מנת לאבחן בין השפעה לגיטימית להשפעה בלתי הוגנת: 1) תלות ועצמאות – בית המשפט יבחן אם המצווה היה עצמאי מבחינה פיזית, שכלית ומנטלית במועד עריכת הצוואה; 2) תלות וסיוע – ככל שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע, ייבחן האופן שבו ניתן הסיוע, היקפו ומידת התלות של המצווה בנותן הסיוע; 3) קשרי המצווה עם אחרים – בידודו של המצווה מאנשים אחרים, לרבות קרובי משפחה אחרים, מגבירה את התלות שנוצרת בינו לבין הנהנה ותתרום לממצא לפיו מדובר בהשפעה בלתי הוגנת וניצול תלות; 4) נסיבות עריכת הצוואה – מידת המעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה תישקל כאחד הנתונים לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.

קביעת אבחנה בדבר השפעה בלתי הוגנת תהיה תלויה בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. לא ניתן לקבוע מסמרות בענין זה, נוכח הבחינה העדינה והמורכבת של מערכת היחסים בין הנהנה למצווה שיש לערוך בכל דיון בשאלה זו. הדגש יושם על הראיות הסצפציפיות ועל מידת אי ההגינות שעולה מהן בניצול מצבו של המצווה, חולשתו והתלות שלו בנהנה.

בנסיבות המקרה שנדון בפסק הדין שתיארתי לעיל, הוכח בפני בית המשפט שתוך פרק זמן קצר לאחר כניסת המטפל לחייה של המצווה הקשישה (כאיש מקצוע שנועד לתת לה טיפול רפואי) ניתקה המנוחה את הקשר עם בני משפחתה המורחבת והמטפל השתלט על חייה של המנוחה ויצר תלות חזקה וברורה שלה בו ובמשפחתו, תוך ניתוקה ממשפחתה. המטפל אף נטל כספים מן המנוחה בחייה בסדרי גודל גדולים, תוך ניצול אותה חולשה ותלות, אשר היוו קרקע פוריה לעריכת הצוואה לטובתו. לאור ממצאים אלה, שגובשו לאחר שמיעת עדויות רבות, הורה בית המשפט על ביטול הוראות הצוואה לטובת המטפל.