כאשר ההליך נדון בבית המשפט לענייני משפחה, לאישה יש הגנות מצומצמות כנגד דרישה לפירוק שיתוף. האישה יכולה לטעון שיש לעכב את פירוק השיתוף עד להשלמת האיזון ביתרת הרכוש, על מנת שהיא תוכל להעריך את היקף הכספים שיוותרו בידה ואולי לשקול לרכוש את הזכויות בבית, כנגד איזון בחלקים אחרים של הרכוש, אולם כמעט ולא תהא בידה עילה שלא לבצע את פירוק השיתוף כשלעצמו.
מנגד, כאשר ההליך נדון בבית הדין הרבני דווקא, הרי שהאישה יכולה לטעון לסעד מכח הדין העברי והתחייבות הבעל על פי הכתובה עליה חתם בטקס הנישואין, ובהתאם לכך לעתור לזכות הקיימת לה על פי ההלכה למדור ספציפי. דהיינו – הזכות להתגורר באותו בית מגורים אליו הורגלה בשנות הנישואין.
זכות זו למדור ספציפי אינה מוכרת בדין האזרחי ומשכך אינה מיושמת על ידי בתי המשפט לענייני משפחה. במצבים בהם יש לאישה אינטרס למנוע את פירוק השיתוף או לעכבו באופן משמעותי לאורך זמן, עליה להגיש תביעה מתאימה (למזונותיה שלה או לשלום בית) לבית הדין הרבני ומכח תביעות אלה לעתור למדור ספציפי. כאמור, רק בבית הדין האישה תוכל לקבל סעד זה. מדובר בדוגמה ספציפית למקרה בו לאישה דווקא טוב יותר לפנות לבית הדין ולא לבית המשפט (ראוי לציין בהקשר זה, כי האישה יכולה את יתר תביעותיה בסוגיות הרכוש, משמורת הילדים ומזונותיהם, להגיש בבית המשפט ורק את התביעות הנוגעות למדור הספציפי להגיש בבית הדין).
ככל שבית הדין הרבני יעניק לאישה צו למדור ספציפי, חלקו של הבעל בבית המגורים יעוקל והבעל לא יוכל לממש את זכויותיו בדירה על דרך של פירוק שיתוף. בית המשפט לענייני משפחה יהיה מחוייב לכבד את החלטת בית הדין הרבני ולעכב את פירוק השיתוף בפועל, למשך התקופה בה הצו עומד על כנו.
חשוב להדגיש, כי סעד זה אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם טענת האישה שברצונה להתגרש מן הבעל, שכן אחד היסודות לסעד הוא הרצון לשמור על בית המגורים לטובת השכנת השלום במשפחה. על כן, סעד זה יתאים לנסיבות בהן האישה תטען לשלום בית.
נוכח הסעדים המנוגדים הנ"ל שיכולים להינתן באותו ענין על ידי שתי ערכאות: פירוק שיתוף על ידי בית המשפט לענייני משפחה ומדור ספציפי שמונע אפשרות לפירוק שיתוף על ידי בית הדין הרבני, נוצר מירוץ סמכויות לו שותפים בני הזוג, שכן לכל אחד מהם יהיה אינטרס להקדים ולהגיש תביעתו בענין לערכאה הרצויה לו. הבעל יחפוץ להקדים ולהגיש תביעתו לבית המשפט לענייני משפחה טרם שהאישה תפנה בעתירה למדור ספציפי לבית הדין, ולהיפך. כאשר תינתן החלטה על ידי מי מן הערכאות ביחס לצו הרלוונטי לגביה, תידרש הערכאה המקבילה לכבד את הסמכות ולא לתת הוראה סותרת.
