פס"ד תקדימי דן בשאלת השיתוף בחיות המחמד בעת הפירוד/גירושין – האם ניתן לקבוע הסדרי ראיה עם חיות המחמד?
מדובר בסוגיה תקדימית אשר הגיעה לבתי המשפט במקרים ספורים בלבד.
ישנן שתי גישות משפטיות ביחס לדיון בחיות המחמד ושאלת "המשמורת" עליהן –
- גישה אחת הרואה בחיות המחמד מעין "מטלטלין משותפים", כאשר שאלת הבעלות הקניינית בהם בעת הפירוד והגירושין תוכרע על בסיס הפרמטרים המוכרים בסוגיות רכושיות, דהיינו: ניתוח השאלה, למי שייכת הבעלות בחיית המחמד והאם היתה בין בני הזוג כוונת שיתוף בחיית המחמד במהלך הקשר המשותף?
ככל שיוכח שיתוף, כאמור, ניתן יהיה לקבוע מי יחזיק דרך קבע בחיית המחמד ומה יהיו הסדרי הראיה של בן הזוג השני עמה.
- גישה שניה המאמצת נקודת מוצא שאינה רואה בחיית המחמד מעין "חפץ" לחלוקה, אלא יצור חי ובעל נשמה. גישה זו תבחן את הסוגיה בפרמטרים המדגישים את טובת חיית המחמד וצרכיה.
מכל מקום, שתי הגישות מכירות בסמכות ביהמ"ש לדון בסוגיה ובשני המקרים התייחסו בתי המשפט בכובד ראש לשאלה מי יהיה רשאי להחזיק בחיית המחמד והאם לצד השני זכות להסדרי ראיה עמה.
בתי המשפט לא הקלו ראש בחשיבות של חיית המחמד עבור בני הזוג שגידלו אותה במהלך הקשר המשותף ובענין זה ראוי לציין ממצאי סקר שנערך בארה"ב ולפיו כ- 73% מבלי הכלבים ו- 65% מבלי החתולים רואים בבעל החיים שברשותם כילד או כבן משפחה לכל דבר. עוד ראוי להדגיש, כי עבור אנשים לא מעטים חיות המחמד הן בני המשפחה היחידים שלהם.
באחד המקרים שהגיעו לדיון משפטי, מוקד הדיון עסק בשאלת הבעלות על הכלבה של בני הזוג, שהיו חברים שהתגוררו יחדיו כידועים בציבור במשך שלוש שנים. דובר באותו ענין בכלבה שאומצה על ידם שנה טרם פרידתם. עם הפרידה, הכלבה נותרה בחזקת האישה והאיש הגיש את תביעתו רק כשנתיים לאחר הפירוד (שיהוי שנלקח בחשבון בעת פסק הדין כפי שאתאר להלן).
על האיש היה להוכיח בהליך משפטי זה (שהתנהל על פי הגישה הראשונה שתוארה לעיל) שיתוף בחיית המחמד, דהיינו – שבעת אימוץ הכלבה (או בשלב מאוחר יותר) כוונת הצדדים היתה שהיא תהיה בבעלותם המשותפת.
בפסק דין עלה שרישום הבעלות והרישיון על הכלבה נעשה רק על שם האישה, כאשר האיש, על אף שהיה קשור לכלבה, לא רצה לרשום אותה על שמו, מחשש להתמודד עם החבויות הנובעות מכך.
בנוסף, עלה שלאחר הפירוד היה ברור לצדדים שהכלבה נותרת בחזקתה של האישה והאיש לא טען דבר בענין, אלא כשנתיים לאחר הפירוד.
ביהמ"ש התרשם מאהבתו הרבה של האיש לכלבה, אולם ברמה המשפטית של "שאלת השיתוף בכלבה" בין בני הזוג, לא התרשם ביהמ"ש שאכן התייחס האיש לכלבה, במהלך הקשר, ובפרט לאחריו, כאילו היא שייכת גם לו. ביהמ"ש נתן משקל להסכמה בין בני הזוג שהכלבה תיוותר עם האישה ולעובדה שהאיש לא טען כנגד חזקה זו במשך כשנתיים לאחר הפירוד.
ביהמ"ש סבר שהתביעה נעוצה באלמנטים רגשיים של קושי להתנתק מן האישה ורצון למצוא ערוץ להמשך קשר עמה, באמצעות חיית המחמד. על כן נדחתה התביעה ולא הוענקו הסדרי ראיה לאיש עם הכלבה.
במקרה השני שנדון בפסיקה, על פי הגישה השניה, הנותנת דגש רב יותר לשאלת טובת חיית המחמד, מינה ביהמ"ש זאולוג מומחה, אשר התבקש למסור לביהמ"ש חוות דעת מקצועית בנוגע לשאלת החזקה בחיות המחמד, בידי מי מן הצדדים או בידי שניהם.
באותו מקרה דובר בבני זוג שחיו יחד ללא נישואין, אשר אימצו לביתם חתולה וכלבה.
הזאולוג ביסס את חוות דעתו על עקרון טובת בעלי החיים, מתוך הסתכלות על איכות חייהם והבהיר שהוא אינו בוחן את הסוגיה מן ההיבט הנוגע לזכויות מי מבני הזוג ביחס לבעלי החיים, או הצער והכאב שייגרם למי מבני הזוג עקב הותרת חיות המחמד בידי הצד השני.
הזאולוג בחן את סביבת המגורים של החתולה והכלבה בבית כל אחד מן הצדדים, את התגובות של החיות כלפי כל אחד מבני הזוג ומכאן למד על הקשר הרגשי ועומקו בין בעלי החיים לכל אחד מן הצדדים. הזאולוג התרשם מכך שהאישה עובדת מן הבית ומכאן שנוכחת בחברת בעלי החיים מרבית שעות היום, נתן דעתו לחשיבות שלא לעקור את החתולה (שהיתה עיוורת) ממקום משכנה בבית האישה אליו התרגלה, ובסופו של דבר הגיע למסקנה שיש להותיר את הכלבה והחתולה בבית האישה ואין להפריד בין החיות עצמן אשר נקשרו האחת לשניה. הזאולוג התרשם שהקשר הנפשי בין חיות המחמד לאישה חזק מן הקשר הנפשי בינן לבין האיש.
על אף שהזאולוג באותו מקרה המליץ על הסדרי ראיה בין הכלבה לבין האיש (פעם בשבוע ואחת למספר שבועות גם לסוף שבוע) לא אימץ ביהמ"ש המלצה זו, שכן מחוות דעת הזאולוג עלה שאין המדובר בצורך של חיית המחמד (הכלבה) אלא יותר התחשבות של הזאולוג באיש וברצונותיו.
ביהמ"ש מצא שגם במקרה זה המטרה העומדת מאחורי התביעה נוגעת יותר להיבטים רגשיים של קושי בניתוק הקשר בין האיש לאישה ופחות בשאלת הרצון והצורך הכן בהסדרי קשר עם חיות המחמד. דובר באותו ענין בבני זוג שהפרידה ביניהם היתה צורמת מאוד עם תביעות רכושיות ניציות שהתנהלו ביניהם, כמו גם תלונות בענין הטרדה מאיימת. לאור העובדה שביהמ"ש התרשם שהקשר בין הכלבה לאיש לא יתרום לאיכות חייה של הכלבה ואין בכך כדי לשרת את טובתה בהכרח, בחר שלא להורות על הסדרי ראיה בין האיש לכלבה.
גם במקרה זה מדובר היה בתביעה שהוגשה בשיהוי ניכר – שנתיים לאחר הפרידה, כאשר חיות המחמד נותרו בחזקתה של האישה לאחר הפירוד.
לסיכום – קיימת אפשרות משפטית להביא את סוגיית החזקה בחיות המחמד והסדרי הקשר עמן לדיון משפטי. בתי המשפט דנים בנושא בכובד ראש ומתוך הכרה בחשיבותן הרבה של חיות המחמד לבעליהן המגדלים אותן במסירות ובאהבה. עם זאת, ככל שלא מתגבשת בין בני הזוג הסכמה בענין, חשוב ליזום את התביעה בסמוך לאחר הפירוד (ולא להשתהות) ורק כאשר המטרה העומדת מאחורי התביעה אכן נוגעת לרווחתן של חיות המחמד, ולא נובעת ממניעים רגשיים נסתרים של המשך האחיזה בבן הזוג לאחר הפרידה.
